באופן מפתיע עדיין לא התקשרו האנשים מהמועצה לשלום הבלוג כדי להזמין אותי למשפט על הזנחה פושעת. רק אבא שואל מזכיר לי מידי פעם שעברו איזה ארבעה חודשים מאז עשיתי לו קצת נחת וסיפקתי לו לינק שיוכל לשלוח לחברים מהברידג'.

אז הנה אני כותבת, מנצלת את העובדה שיש לי שבת שמכילה אחר הצהריים שלמים בלי אף תוכנית, בלי אף מחויבות. אם הייתם מכירים את הלו"ז שלי, הייתם יודעים שזה נדיר בערך כמו ביקור של השביט האלי, או ליתר דיוק, כמו לשמוע את אורלי וינרמן מדברת על ביקור של השביט האלי.

למטפלת שלי אני אומרת שזה לא אני, זה היומן שלי שמתמלא לבד בשורות צבעוניות עם תוכניות, אירועים, חוגים ופעילויות. אבל אני לא באמת צריכה אותה כדי שתגיד לי את האמת, והאמת היא שאת הפיצ'ר שמאפשר לאנשים לנוח פשוט שכחו להתקין לי במערכת. כזאת אני – אם אני קמה אחרי שמונה ביום שבת, או קוראת עיתון במשך יותר מחמש דקות, מייד אני נתקפת ייסורי מצפון בכמות שיכלה לפרנס שבע אימהות פולניות. במדינה שבה יש קורסים למציאת דייטים, לפיסול בעיסת נייר ולפענוח חלומות, עדיין לא פתחו כאן שום חוג לאחד הכישורים הבסיסיים ביותר – הבטלה.

ברור לי כי מבין אוסף הנוירוזות שיכולתי להגריל קיבלתי דווקא כפייתיות שתופעות הלוואי שלה מבורכות למדי, במיוחד בעולם היפר-השגי, שמאוכלס על ידי דור חסר מנוחה  שחי בעיר ללא הפסקה. מיומנות המולטי טאסיקנג שלי התפתחה לדרגת אומנות, חלוקת הקשב שלי אופטימלית, ולתוך עשרים וארבע שעות אני מצליחה לדחוס לפחות שלושים. העולם שלי עשיר, צבעוני ומגוון, אבל לפעמים גם חסר נשימה – לא עמוקה בכל אופן.

בשביל לקבוע איתי פגישה צריך להתקשר שבועיים מראש, בשביל לסיים ספר אני צריכה חודשיים, ובשביל לסדר את אלבום החתונה כנראה שיעבור עשור או שניים. כשדיברתי עם אושי פעם על הפנטזיה שלי לעבור יום אחד למושב ולחיות בבית קטן בערבה, לראות רק ירוק מול העיניים ולגדל צנוניות, הוא צחק עלי ואמר: "את? את אחרי יומיים במושב תתחילי לטפס על הקירות ולחפש מה לעשות". קוצים בתחת? לי יש שמונים מחטים סיניות על כל עכוז.

ניסיתי לבסס מנהג חדש של "שמירת שבת", ולהשאיר לי יום אחד נקי מפעילות. יום אחד בלי אף תכנון, על מנת לנסות להכניס את המילה 'ספונטאניות' ללקסיקון שלי. זה החזיק מעמד בדיוק שבת אחת וגם בה כמעט איבדתי את שפיותי. בינתיים אני מתאמנת על פרקי זמן קצרים יותר, נגיד חמש דקות בכל פעם, וגם זה גורם לי לרעידות בלתי נשלטות בכף רגל ימין. העניין הוא שאני לא מוכנה לוותר על כלום – לא על התיאטרון, לא על ההתנדבות, לא על הכתיבה, ובטח לא על החברים. החיים האלה קצרים מדי מכדי לא לבלוע אותם, ולמרבה הצער השבוע קצר מידי מכדי להכיל את כל העולם.

בינתיים פתרונות איין, במיוחד לאור העובדה שבכל יום אני מגלה משהו חדש שאני פשוט חייבת לנסות, או ללמוד, או לחוות. אז אני עושה ניסויים ביולוגים כדי לגלות כמה שעות שינה הן באמת המינימום ההכרחי לתפקוד תקין, ועד שאעבור איזו פסיכואנליזה רצינית לגילוי המקור הפרודיאני של השריטה הזאת, אני כנראה לא עוצרת. גם לא מאיטה...