כמו ילדה פולניה מבית טוב הלכתי ללמוד מדעי המחשב. במהלך הלימודים האלה ניתחתי אלגוריתמים, דיבגתי תוכניות ובעיקר ערכתי מעקב עקבי וקפדני על אפיוני הצמיחה של דשא האוניברסיטה (תקין אם כי בעל גוון צהבהב). בין לבין הייתי עסוקה במחקר מעמיק של כמה שעות אפשר לדחוס אל תוך יממה אחת (כאמור, השיא האישי שלי זה 29), ובלעבוד בשלוש משרות במקביל, אחת מהן בחברת מחשבים גדולה. במסגרת העבודה הזאת חיטטתי במשך שנתיים בקרביהן של מערכות יוניקס, תמכתי בבעיות טכניות שונות ומשונות, וסבלתי מכיחלון שפתיים עקב הטמפרטורה הסיבירית בחדר המחשב.
למרות כל זאת , אחרי תואר וחצי, במהלכם חלמתי בלילות על פליפ-פלופים (דלגלגים בשפת הקודש), דמיינתי רשתות זרימה, ואמרתי "hello world" בלפחות שלוש שפות שונות, אני מוצאת את עצמי עומדת חסרת אונים מול המחשב האישי שלי.
קומפי (וכאן נשאלת השאלה האם זהו סוג של נוירוזה לקרוא לחפצים דוממים בשם), הצטרף כדייר משנה לדירת הסטודנטים שלי לפני יותר משנה, ומאז, כמו זוג נשוי טיפוסי, אנחנו מנהלים יחסי אהבה-שנאה. הרמזים הראשונים לאופיו הסורר התגלו כבר בהתחלה, כשקומפי סירב להתקין את עצמו מחדש. אחרי שידולים רבים והזעקת יחידת החילוץ של איסתא הוא הואיל בטובו לעלות, ובתור תזכורת למי באמת הבוס, השאיר לינק לכונן D בתוך כונן D. שולי אתם חושבים? גם אני חשבתי כך עד שניסיתי להשתמש בפעם הראשונה באופציית החיפוש וגיליתי שאני יכולה לשבת ולחכות להכחדתם של המקקים.
השלב הבא היה אי הסכמתו של קומפי לקלוט לתוכו שום סוג של מודם. כמו פקיר הודי, הוא התעקש להתבודד מהעולם, ולא עזרו כל אמצעי השכנוע שלי (בשלב הזה כבר התחלתי לדבר אליו) – קומפי לא רצה להתיידד עם מחשבים אחרים. אחרי שלושה שבועות של ניתוק וירטואלי, וטכנאי מחשבים אחד מותש, הגיע היום הגדול, בו נמצא המודם המיוחל.
מערכת היחסים שלי עם קומפי התייצבה על שווי משקל עדין (או אם נדייק – סוג של מלחמה קרה). בתקופות טובות הוא משרת אותי בנאמנה, מעלה אפליקציות במהירות האור ומנגן לי את המוסיקה שאני אוהבת. בתקופות פחות טובות, הוא נוקם על ידי פגיעה עקבית בחשבון הבנק שלי (ע"ע זיכרון, כרטיס קול, מאוורר...) או משתדל להיתקע בדיוק כשיש מסמך חשוב ולא שמור על המסך (כן כן, מרפי הוא המלך).
אני מצידי מוכנה להישבע על דוכן עדים, שלמעט מספר זניח של טיפות קפה שמצאו את דרכן אל המקלדת, ומספר זניח עוד יותר של מילות גנאי (וממילא אין לו אמא, לקומפי), מעולם לא ניסיתי לגרום לו נזק. אבל קומפי בשלו, ממשיך את מרד הנעורים שלו ומפתיע אותי כל יום עם תקלה חדשה.
ניסיתי להדחיק את העובדה שמערכת היחסים שלנו מדרדרת לאיטה, ובכל פעם שהמסך של קומפי הפך לפתע ורוד, שללתי את האופציה של מגעים רופפים, והעדפתי לחשוב שהוא פשוט שמח לראות אותי. אבל גם אחרי שפינקתי את קומפי במסך חדש ודק, הוא לא היה מרוצה, ובתגובה השמיע מידי פעם קולות של טרקטור ביום עבודה קשה. בכל פעם כשהדלקתי אותו היו לו מצבי רוח של אישה לפני מחזור: פעם עולה ופעם לא, כשהוא טורח להגדיל בהדרגה את רפרטואר הודעות השגיאה שלו.
ניסיתי להשתמש בכל הטריקים שלמדתי בעבודה, שזה אומר בעיקר לכבות ולהדליק, ואם אין ברירה להוציא את הכבל, לנער את הביטים החוצה, ולהחזיר חזרה. קומפי החליט לחסוך לי עבודה ולכבות את עצמו וולונטרית, כדי שחלילה לא אטריח את עצמי ואלחץ על הכפתור. לבסוף הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת - הילד בן 5, יש לו חום גבוה, והוא ללא ספק עשה את שלו.
עכשיו אני מצפה לקומפי ג'וניור, ועוד יום יומיים אני אהיה שוב מחוברת לעולם החיצוני.
המדריך של מייקרוסופט ל windowsXP
מדריך הטרמפיסט למחשבים
אם נתקעתם בלי מחשב ולא בא לכם להגיע לשרייבר: המדריך לאינטרנט קפה ברחבי העולם
על טכנופוביה
חידון - האם אתם יכולים להבדיל בין פרצופים של מהנדסי מחשבים לבין כאלה של רוצחים סדרתיים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
