כשחושבים על זה, גברים ונשים חיים דווקא בהרמוניה בסיסית אחוזים ניכרים מהזמן, ואפילו מחליפים גילויי חיבה מזדמנים. מה בכל זאת מפיל אותנו וגורם לנו לתלוש זה שערותיה של זו (ו/או ההפך)?

1. הטמפרטורה -

ההבדל הכי בסיסי בין גברים ונשים הוא שלכם תמיד חם ולנו תמיד קר. יתהפך העולם, יקומו ויפלו ממשלות, ישוכתבו הסכמי שלום באוסלו, ועדיין הקרב על המזגן יהיה עקוב מדם וחסר רחמים. אתם תמיד תבואו עם טי-שירט ותתבכיינו על טיפת הזיעה שזולגת במורד צווארכם, אנחנו נשב עם חרמונית ונעשה ריקודי סטפס עם השיניים.

2. השלט -

לא רק השלט של המזגן הוא מקור למריבות. כל סוג של שלט הוא פוטנציאל למלחמת עולם שלישית. האקס שלי למשל, בכל פעם שהיה משחק כדורגל בטלויזיה היה נכנס למצב תודעה מקביל , תוך כדי התקשות בלתי רצונית של שרירי כף היד סביב השלט. אני, כמו בחורה טיפוסית, אך פעם לא הצלחתי להחזיק מעמד יותר מעשר דקות בהתבוננות באנשים שרצים אחרי כדור.

3. הדיבורים -

בשורה התחתונה - אנחנו אוהבות לדבר ואתם לא.
כל פרט וסוגייה מחיינו עוברים ניתוח מעמיק, תכנון אסטרטגיות ואלימינציה של של דרכי פעולה. לא תמיד מעניין להיות זבוב על הקיר בשיחת בנות, אנחנו מסוגלות לדבר על פסים בשיער באותה רצינות תהומית של שיחה על המצב הבטחוני. החלטות חשובות מתקבלות רק אחרי שעברו סוללת יועצות מדופלמות, ואין אצלינו דבר כזה לשמור בבטן - sharing זה הספורט הלאומי שלנו (כולל פרטים כמו צבע, גודל וזוית). אתם לעומת זאת, יכולים לשמור סודות גם אם מכבים לכם סיגריות על הקרנית, ועד שמוציאים מכם משפט שמתחיל ב"אני מרגיש" אפשר להגיע לניו זילנד בשחייה.

4. הסקס-

האמונה הקלאסית היא שאתם תמיד רוצים ולנו תמיד כואב הראש. כמו כל הכללה יש לה גם יוצאים מן הכלל (לפעמים כואבת לנו הבטן) והמצב הרבה פעמים הוא הפוך. הבדלים בציפיות (מינון, תדירות, ביצועים) יכולים להוות חיץ די משמעותי, ואם זה לא היה בלוג חינוכי בהגדרה (שלא לדבר על העובדה שאבא שלי משוויץ בו בפני כל החברים מהברידג') הייתי מרחיבה.

5. האגו-

גם שלכם וגם שלנו. לפחות חצי מהמלחמות בעולם הם משחקים של אגו -  זה מתחיל בשאלה למי יש את הצעצוע הכי שווה, ממשיך באבא של מי הכי גבוה (כמו שאתם יכולים לנחש, אבא שלי - לא), ונגמר במי זרק את מי. אגו הוא המקור ללא מעט מאי ההבנות של הגלקסיה, ובגללו יש בוודאי לפחות שני אנשים שיושבים עכשיו ליד הטלפון, נועצים בו עיניים, בודקים את יכולת הטלקינזיס שלהם, ממלמלים מנטרות חיוביות אל היקום, ומחכים שהשני יתקשר.

6. הבלגן-

נכון שהבגדים שאתם זורקים על הרצפה בערב מופיעים בבוקר באופן מסתורי מקופלים ומסודרים בתוך הארון? אז ניוז פלאש קטן - זה לא הגמדים הקטנים שעושים את זה, זה אנחנו. וכן, אנחנו לפעמים נסחפות ומתחילות לסדר את בקבוקי השמפו לפי משקל סגולי, אבל גם אתם יכולים לעשות מאמץ ולהוריד את הגרב מהעציץ. בתודה מראש, ההנהלה.

7. הזיכרון -

אתם באופן עקבי תשכחו את היומולדת של אמא שלכם. אנחנו לעומת זאת נעלב כשאתם לא זוכרים שאנחנו ביחד בדיוק שנה, ארבעה חודשים, יומיים ושבע שעות. בכלל, יש לנו בתוך המוח תיעוד מפורט של מה אמרתם/ לבשתם/ עשיתם בכל יום מאז תחילת ההיכרות ביננו (אפילו אם ההכרות הזאת הייתה בגיל שלוש), ואנחנו לא נהסס להשתמש במידע המסווג הזה במקרה הצורך. שקלו מילים, כל אחת מהן עשוייה להיות בומרנג.

8. תשומת הלב (צומי)-

כמעט תמיד יש צד אחד יותר עסוק מהשני, ואם הצד השני הזה הוא גם במקרה מובטל (שזה לא נדיר בימינו) המצב אף מחמיר. יצאתי עם אנשים שלא הצליחו להתרגל לרעיון שאין סיכוי שאני אוכל לפגוש אותם על בסיס יומי (לעשות שבעה דברים בבת אחת זה עדיין סביר אבל שמונה זה כבר מעל לכוחותיי). מצד שני, כשהאקס שלי היה יוצא בחמש בבוקר מהבית וחוזר באחת עשרה בלילה, הייתי משגרת אליו מבטים שיכולים להעלות פינגווין בלהבות.

9. קניות-

פעם בשנה, אבא שלי עושה ג'סטה ובא עם אמא שלי לעשות קניות. כבר בחניון הרגל שלו מתחילה לרעוד בתזזיתיות, בכניסה לקניון הוא מתחיל למלמל לעצמו הברות בלתי ברורות, ובחנות השלישית הוא כבר זקוק לאשפוז. למעט אקס אחד שהיה מתחרה מכובד ביכולת ניצול כרטיס האשראי, אף אחד מהגברים בחיי לא הבין את הצורך התמידי בעוד זוג נעליים. למרות העובדה שאני, עם כל הצניעות, אחת משיאניות העולם לשופינג בסגנון חופשי, הם היו עוטים על עצמם פרצוף של נידון לגרדום ועושים קולות של פינצ'ר בכל פעם שהיינו מתקרבים לאזור סכנה (=חלון ראווה). תבינו, יש סיבה לקיומם של כל צבעי הקשת - הם אמורים להשתכן לנו בתוך הארון.

כל הבעיות האלה פתירות, ותמיד אפשר למצוא פשרה בין הרצוי, המצוי, החצוי והאפוי. אבל יש ויכוח אחד הסטורי, שכנראה לא יפתר לעולם....

10. החוט-מאריך

ובאשר לשאלה המקורית: לפחות 119700000 ק"מ (החישוב הוא בהנחה המופרכת ששניהם בקו יש ובמיקום הכי קרוב לשמש). רחוק, הא?