פעם, הבורגנות הייתה אצלי מילה נרדפת לקללה, והתשובה לשאלה "שגרה זה רע?" היתה חד משמעית ובלתי מתפשרת. כמובן שאופי לא מחליפים ביום אחד במכולת, ועדיין אני מרגישה לפעמים כאילו זריקת אדרנלין תקועה אצלי באופן קבוע בתחת. יום שלם בבית, למשל, יכול להביא אותי על סף התמוטטות עצבים, ולענות "כלום" לשאלה "מה חדש" זה עבורי סוג של כשלון.

אממה, כשהמציאות טופחת על פנינו ומוסיפה למזרקי האדרנלין גם כמה מנות של פרופורציה אני לומדת לאט לאט להסתכל על דברים אחרת. היום אני מוכנה אפילו להודות ששגרה זה טוב, שגרה זה אפילו טוב מאוד.

חודש לא פשוט עבר על כולנו, ואפילו מתוך הבועה התל אביבית שלי, הצלחתי להרגיש את הריקושטים של הקטיושות ניתזים לעברי. גם אני, כמו רוב התל אביבים מהגרת. ודווקא (טפו טפו טפו, חמסה חמסה שום בצל) עושה רושם שבענייני מיקום במלחמות יש לי עד עכשיו מזל. את מלחמת המפרץ, בזמן שהטילים חוררו את רמת גן, ביליתי בהדבקת גזרי עיתון צבעוניים על קופסת מסיכת האב"ך שלי (כי זה מה שעושים בבית ספר לאומנויות). ובזמן שגוש דן הניח סמרטוט עם סודה לשתיה על מפתן הדלת, אני ישבתי בבית המוגן בקרית מוצקין וראיתי את החישובים של הבאבא-בובה. במלחמה הנוכחית לעומת זאת, כור מחצבתי היה על הכוונת, ואני הייתי בתל אביב, מפצירה בהורים שלי להיכנס לאוטו ולהגיע. וזה אולי אחד מסימני ההיכר של המלחמה הזאת, שאנחנו הילדים נהיינו ההורים הפולניים של ההורים שלנו, ובזמן שנסראללה הפציץ אותם בקטיושות אנחנו הפצצנו אותם בטלפונים.

אח שלי, אגב, היה אולי האדם הכי רגוע במלחמה הזאת, ולפעמים היה נדמה לי שהוא די נהנה מהאקשן. "נפל תיל ליד התותח", הוא מספר לי בנון שלנטיות על אחד מהמונומנטים הותיקים של מוצקין, "אבל אחרי שכבר נפל פה מעבר לכביש לפני כמה ימים, אז רדיוס של מאתיים מטר לא באמת מרגש אותי".

ורק ליתר בטחון דסקסנו אושי ואני את התסריט בו נופל טיל על תל אביב. אחרי דיון מעמיק שכלל שיקולים פיסיקלים וארכיטקטוניים החלטנו שחדר המדרגות בקומה הראשונה יהווה לצורך העניין את המרחב המוגן שלנו. זה היה ללא ספק שדרוג של הרעיון המקורי שלי, שהיה להעלות את השמיכה עד מעל הראש ולעצום עיניים חזק. אה כן, וגם להתחבק – אם למות, אז לפחות ביחד. בסרטים זה עובד נהדר.

ובין לבין אמא שלי הייתה פה, ובנוסף לסוגיה המורכבת של לחזור בגיל 28 לגור עם ההורים, התווסף הרקע הלא פסטורלי בכלל של המחלקה האונקולוגית, וביקור במספרה של פיאות, ואותו גֱן ארור שאולי יש לי ואולי אין.

מטבע הדברים, יש משהו מאוד מדכא בעניינים של מלחמה, חיים ומוות, של מחלות קשות ושכול. אבל לצידו יש גם משהו אחר, אותו המשהו שגורם לך לרצות לחיות יותר חזק. אותו המשהו שגורם לך להעריך יותר כל שאיפה של אויר, אפילו אם מדובר בזיהום האוויר של הבועה התל אביבית. אותו המשהו שגורם לך ליהנות יותר מכל ביס, מכל שריר שנע בגוף שלך, ומכל חיבוק של אמא.

הדו-קיום האמיתי הוא לא בין יהודים וערבים, אלא בין הדמעות לפרצי הצחוק, שמסתבר שיכולים לחיות לגמרי ביחד. הדו קיום האמיתי הוא בין הריגושים של החיים, לבין שגרה שקטה ומבורכת.