בבוקר יום שישי נתקפתי בפרץ פרודוקטיביות לימודית והחלטתי להיפגש עם חברה כדי לנתח מבני נתונים לעומק. נכון, אני יודעת שיש חוקים נוקשים באמנת ז'נבה נגד כל פעילות לימודית ביום שישי, ועוד בתל אביב, ובכל זאת חשבתי לעצמי שאם סוף כל סוף מתעורר פרץ פרודוקטיביות אי אפשר להפנות לו את הגב.

היקום חשב אחרת, ובערך שעה אחרי שהתיישבנו בבית הקפה השכונתי (כדי להרגיש קצת יותר כמו שיום שישי תל אביבי אמור להרגיש), בשלב שבו חברתי ואנוכי היינו עדיין בשלב הריכולים ואפילו מבנה נתונים אחד לא הספיק לקבל תשומת לב בסיסית, נתקפתי בכאבי בטן.

כשאת אישה, ועוד אחת עם מערכת עיכול בעלת עצבים של מרוקאי ממוצע, ועוד אחת עם מערכת עיכול בעלת עצבים של מרוקאי ממוצע אשר טיילה בהודו, כאבי בטן מזדמנים הם חלק אינטגרלי מהשגרה היומיומית. למעשה, אם יש מקום בגוף שמרכז אליו את כל הפסיכוסומטיות שלי, הרי זאת מערכת העיכול על מגוון מרכיביה.

מכאן שכאב הבטן של יום שישי בבוקר לא נראה לי חשוד או יוצא דופן, וקיבלתי אותו באותה צורה שאני מקבלת את התורים בסופר ביום חמישי אחה"צ – באי שביעות רצון אך בהשלמה. הצרה הייתה שהשד שצמח לי בתוך הבטן התחיל לבעוט ולעשות קפואירה, מה שקצת הקטין את יכולת ההתמקדות שלי בעצי AVL וערימות בינומיות, והגדיל את יכולת הריכוז שלי במשככי כאבים, וברשימת האנשים שאני מכירה שיודעים לשדר הילינג ממרחקים.

נשבעת לכם, אם הכאבים לא היו בצד ימין הייתי בטוחה שאני הולכת ללדת (זה, ועוד כמה פרטים משניים כמו תשעת חודשי הריון למשל), אבל במקום זה ניסיתי להבין אם אני צריכה להקיא, לשלשל או שניהם ביחד והגעתי למסקנה שאף תשובה אינה נכונה. שושנה ליטפה לי את הראש, הקריאה לי פרקים נבחרים מספרי הרפואה שלה (כולל התמקדות בסוגי תולעים שיכולות לגדול בתוך הבטן), הכינה לי מרק, ונתנה לי נורופן.

אחרי שביליתי את השעתיים הבאות במצב קומה (נדמה לי ששושנה שמה סרט בוידאו בשביל להסיח את דעתי אבל כל מה שאני זוכרת במעומעם זה שלדים מצויירים שמזמרים שירי חג מולד), החל הכאב להיחלש ונתקע על רמה עמומה ולא ברורה במשך יומיים. בבוקרו של יום ראשון החלטתי לעשות את הדבר הבוגר וללכת לרופא המשפחה שלי, דוקטור טוביה, אחד האנשים המקסימים עלי אדמות. דוקטור טוביה היה נפלא כהרגלו, עד שהפיל עלי את הבשורה ונתן לי הוראה להמשיך ישר לאיכילוב.

בתי חולים הם אף פעם לא דבר נחמד, אלא אם כן היעד שלכם הוא חדר היולדות, והם נעשים עוד פחות נחמדים כשיש לכם מניע ממש אישי להיות שם. בתור סיפתח  נכנסתי מהכניסה הלא נכונה (זה בגלל שאני גרה עם שושנה יותר מדי זמן...), והספקת לנדוד במסדרונות בית החולים, כולל אלה שמתחת לאדמה, לעשות סיור במבחר המחלקות ולתהות מה זה בעצם רפואה גרעינית.

אחרי חצי שעה הצלחתי להגיע למיון הכירורגי ואחרי עוד חצי שעה הצלחתי להגיע לדלפק הקבלה ולקבל אישור כניסה רשמי, עליו מדבקה עם כל הפרטים האישיים שלי ובין היתר צויין שם "סוג: אזרח ישר". אני כבר התלהבתי מזה שיש לי אישור רשמי לכך שמערכת הבריאות מודעת לעובדה שאני בן אדם נפלא שמעביר זקנות את הכביש, שמפה הדרך לפרס הפילנטרופיה הבינלאומי סלולה לי, ושאם לא ילך לי בביואינפורמטיקה אני תמיד אוכל להוציא תעודת יושר ולהיות נהגת מונית. רק אחרי כמה שעות הסתבר שאני לא כזאת אזרחית מגניבה כמו שחשבתי, אלא בסך הכל אזרחית ישראל.

אחרי הקבלה צעדתי פנימה, רק על מנת לגלות מחדש שחדר מיון בארץ זה לא ER ושאין אף ג'ורג' קלוני שמחכה לי בזרועות פתוחות. במקומו חיכה לי רופא מזדקן ששאל אותי אם אני נשואה, ואיך זה שאני עדיין לא. נפלא, ההורים שלי שולחים נציגים גם לחדר מיון.

אחר כך הגיע תורן של הבדיקות הסטנדרטיות. כמובן שכרגיל לא מצאו לי את הורידים ("תתחילי לאכול", אמרה לי האחות הפולניה, כאילו שכשהיו עלי עוד שישה קילו יצאו לי ורידים מכל כיוון), אז תקעו לי מחט בפרק היד (נקדים את המאוחר ונספר שהמחט הזאת תישאר תקועה שם בשבע השעות הקרובות) והתחילו למלא מבחנות.

ואז הגיעה אחת מגולות הכותרת של הביקור: שלחו אותי לשירותים עם מדחום, כדי לתקוע אותו בדיוק איפה שאתם חושבים. חמש דקות עמדתי שם, עם מדחום ברקטום ומשחק אופנועים בפלאפון ביד, ורק קיויתי שאין שם מצלמה נסתרת. החדשות הטובות הן ששברתי שיא, וסוף סוף הצלחתי להגיע ראשונה במירוץ. הייתי יוצאת במסקנה גורפת לכל רוכבי האופנועים באשר הם, אבל נראה לי שחוץ מהציבור ההומוסקסואלי אף אחד לא ממש יעזור לי לקדם אותה.

אחר כך הגיע הרופא השני (ועדיין אין זכר לג'ורג' קלוני), וערך מספר בדיקות, כדי להגיע למסקנה שהמדובר או בתוספתן או בשחלה הימנית. התחנה הבאה הייתה האולטרה סאונד. הגענו, בן זוגי הטרי סבסטיאן (ביקשת שם ספרותי – תתמודד) ואנוכי למחלקת נשים והתחלנו להמתין. מסביבנו נשים במגוון שלבי הריון מתקדם, ואוסף של מגזינים של "להיות הורים", "חדוות הילודה" ו"ילדים הם שמחה". אמרתי לו שבחיים לא הייתי מאמינה שאחרי חודש וחצי ביחד כבר נגיע לסיטואציה שכזאת. סבסטיאן דווקא לא נבהל והתעמק במגזין נבחר עם פרסומות של מוהלים (ותגידו לי אתם – האם הייתם נותנים למישהו בשם שוחט מרדכי למול את הבן שלכם?).

אחרי שעה של המתנה, ומשחק ארץ-עיר של דברים שקשורים לבית חולים (תרומבוזה זה ב-ת', נכון?) נכנסתי לחדר הבדיקות. זאת לא פעם ראשונה שעושים לי אולטרה סאונד, אבל ברגע שהיא לקחה את המקל הארוך, שמה עליו קצת ג'ל וקונדום, הבנתי שזאת פעם ראשונה שאני עושה אולטרה סאונד מהסוג הזה. שאלתי אותה בבעתה: "רגע אחד, את מתכוונת להכניס את זה פנימה???". היא שאלה אותי: "למה? אתה בתולה?". עניתי לה שלא (סליחה אבא!), אבל זה בכל זאת נראה לי ממש, איך לומר... ענק, ואמנם אני לא בתולה (שוב סליחה, אבא) אבל אני גם לא זוכרת שיש לי נסיון עם קבוצת פוטבול של שחורי עור. בכל אופן, אם נתעלם (וברשותכם נתעלם) מהפרטים הטכניים, הבדיקה עברה בשלום והשחלה הימנית בריאה כמו שור אתלטי.

חזרנו למיון, כדי להמשיך ולהמתין להמשך הטיפול. בינתיים יכלנו לשמוע את הזקנה מהמיטה ליד גוססת, בסקאלה מדהימה של סוגי גניחות שונות. אחרי עוד שעה של המתנה הבנו שהתחנה הבאה היא הגניקולוג ושעכשיו מחכים לתחבורה. אחרי שתהיתי אם הגניקולוג נמצא בבאר שבע הסתבר שהוא במרחק הליכה אבל מטעמים פרוצדורליים פשוט אסור לי ללכת לשם, ולא משנה שבפעם האחרונה שבדקתי הרגליים דווקא תפקדו כהלכה. אבל נהלים הם נהלים, וכך הובלתי בכסא גלגלים אל מיון נשים. אני, כמו שאתם כבר יודעים מטר ואסימון, אבל מסתבר שאפשר לראות את העולם אפילו מיותר נמוך.

הגניקולוגית, שנראתה אפילו יותר צעירה מרופאת השיניים (מה יש להם בזמן האחרון בבית ספר לרפואה שהם מקבלים סטודנטים בגיל 7??) חיזקה את התיאוריה שמערכת הרבייה שלי מתקתקת כהלכה (מה שחיזק את התיאוריה של אבא שלי שהגיע הזמן שאני אביא לו נכדים), ושוב חזרנו למיון – הפעם ברגל.

אז לאחר בילוי יומי בבית חולים שכלל בעיקר המתנה, המתנה ועוד קצת המתנה, קיבלתי שחרור על תנאי, עם דלקת תוספתן, מה שאומר שאני צריכה למדוד חום כל שעתיים ולחכות שהדלקת תעבור, או שהתוספתן יתפוצץ – מה שיבוא קודם. כל זה בליווי הוראה חד משמעית לטוס לחדר מיון אם החום מגיע ל 37.5.

עכשיו אני בבית, בחופשה כפויה, ובטיפול מסור של שושנה וסבסטיאן. אמא מתקשרת כל שעה, אבא מתקשר כל שעתיים, דודה סימונה מתקשרת כל שלוש שעות. אני מנסה לחשוב על דברים שלא קשורים למעיים רואים או עיוורים, ומשלימה את המחסור בשעות בטלה שצברתי בשבע השנים האחרונות. אז בגלל שהמנוחה שנכפתה עלי נתנה לי פתאום זמן פנוי, ובגלל שעדיף לכתוב על להתלונן, ובגלל שהתגעגעתי קצת, החלטתי לקחת הפסקה קטנה מההפסקה.

ואם כבר חטאתי בבלוגומניה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולאחל מזל טוב ענקי לשושנה, האישה והאגדה, שחוגגת ממש היום יומולדת של "כמעט שלושים" (שזה 26 בתרגום חופשי). מאחלת לך שתמצאי השנה הרבה שלווה, אמת ושמחה. והכי חשוב: רוית – אני אוהבת אותך!

בית חולים איכילוב

מה זה בכלל דלקת תוספתן?

ER - האתר הרשמי