את זה שלפעמים אני חייה ביקום מקביל אני יודעת כבר מזמן. הבעייה שמידי פעם ה'לפעמים' הופך ל'רוב הזמן' (אוטוטו אני גם אלמד תחביר ואז הכל יהיה בסדר).

היה זה יום שמש אביבי (נגה מנסה להוסיף נופך פסטורלי לסיפור), ואני חזרתי לי אחרי יום ארוך באוניברסיטה (הנה הלך הנופך הפסטורלי). ישבתי במקום הקבוע שלי בספסל האחורי של האוטובוס (שזה גם המקום של המאאאגניבים מהטיולים השנתיים, גם הכי רחוק ממחבל מתאבד פוטנציאלי, וגם אף אחד לא יכול לדקור אותי בגב) (...זה שאני פרנואידית זה לא אומר שלא רודפים אחריי).

אחרי כחצי שעה של בהייה במקבץ האנושי באוטובוס ומחוצה לו (כל אחד ותחביביו הוא), ירדתי מהאוטובוס... ללא הסלולרי שלי. כנראה שחלק מהתת מודע שלי החליט להיות פילנטרופ ולתרום אותו לרווחת נוסעי קו 25, חלק אחר של התת מודע שלי נתן סטירה לראשון, והחלק השלישי התהפך מהבטן לגב (כאמור, היה זה יום שמש אביבי והוא רצה לתפוס קצת צבע).

אני כמובן, עדיין מאמינה בטוב ליבו הבסיסי של האדם (חוץ משוטרי תנועה שהם תמצית כל הרוע בעולם) ולכן היה לי ברור שמישהו חביב כבר יביא אותו לנהג האוטובוס, שיביא אותו למחלקת האבידות, שם אוכל לאסוף כמו כל אם אוהבת ששכחה את הילד באוטובוס.

אחרי כמה ימים של ניג'וסים בלתי פוסקים למחלקת האבידות, התחילו לבצבץ בקיעים באמונה של בטוב ליבו של האדם. כדי להתמודד עם הדיסונאנס הקוגניטיבי הזה החלטתי שבודאי מי שמצא את הפלאפון היה שוטר תנועה.

אובייקטיבית, זה כמובן לא שינה שהוא זה את העובדה שעדיין הייתי נטולת פלאפון. למרות שמצאתי יתרונות לא מעטים בשקט הסלולרי שנפל עלי, נשברתי אחרי שבוע וקניתי לי ילד חדש ומשוכלל. כמו תמיד הכל לטובה, ועכשיו יש לי בפלאפון משחק של מירוץ אופנועים. הדברים הקטנים שגורמים לנו אושר...

מה שכן, יומיים אחר כך, על מנת להוכיח שלמידה מנסיון היא דבר מוטל בספק, החליט החלק הנדיב בתת מודע שלי לעזור לסטודנטים נזקקים. אי לכך ובהתאם לזאת השארתי את הויזה שלי בתוך מכונת הצילום. הפעם, כנראה על מנת לפתור את משבר האמון שלי עם האנושות (ואולי גם בגלל שאין שוטרי תנועה בתוך הקמפוס), הכרטיס נמצא, והובא למזכירות. המזכירה (כל הקרדיט למרים, המזכירה של החוג לביולוגיה) התקשרה במיוחד לדווח שלויזה שלום, עוד לפני שבכלל הספקתי לגלות שהיא נעלמה. כך נחסך עוד התקף לב בישראל.

אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הראש שלי לא יה מחובר אלי. הוא בטח כבר היה מגיע למחלקת האבידות של הגלקסיה. נו שוין, תמיד רציתי להיות אסטרונאוטית. מה שנקרא:  be careful what you wish for...

גלריית התמונות של נאסא (כי יום יבוא ויהיה לי שם בוק)

הפקולטה למדעי החיים (כי יש שם אנשים טובים!!)

משחקי אופנועים (כי גם לכם מגיע להנות)