טיימינג מעניין. רק שבוע קודם ישבתי אצל הפסיכולוגית שלי ואמרתי לה שלפחות בכל הקשור לתחום התעסוקה הגעתי לשלווה מסוימת – העבודה חביבה, השעות גמישות, האנשים מהממים והחיים דבש. טוב לי שם, אמרתי לה, באמת טוב לי. טוב מהזן השקט  - מהסוג של כיף לקום בבוקר לעבודה, של אין שביזות יום א', שלא חונק ולא משתלט ושרוקד בצורה הרמונית עם שאר הדברים בחיי. אמרתי לה שגם בפעם הראשונה בחיים לא בוער לי להיות הכי טובה, לא מפריע לי שאני לא תוכניתנית העשור, ושאני לא מקבלת מולטי אורגזמה מלפתור באגים. ובעיקר טוב לי, אמרתי לה, להיות אוהבת ונאהבת במקום העבודה שלי. טוב לי שאני יכולה לתת לבוס שלי נשיקה באופן טבעי (כל זה קרה, יש לציין, לפני הרשעת רמון), טוב לי לצאת לשתות עם החברה' במשרד, טוב לי שיש לי חברת נפש במרחק כמה חדרים.

ואז, כמו בכל הטלנובלות הקלאסיות, טרפו לי את הקלפים. זה היה יום שני, ואם הייתי כתבת של 7 ימים הייתי מוסיפה: "השמיים היו כחולים ללא רבב, אפשר היה לשמוע את משק כנפי הציפורים. לא היה סימן, ולו ברמז, לעתיד להתרחש". אולי זאת הסיבה שכשזימן אותי הבוס שלי (לשעבר!) אביב למשרדו, סגר את הדלת וביקש ממני להתיישב, שאלתי אותו בצחוק ובנון שלנטיות אם הוא מפטר אותי. כשהוא פחות חייך מהצפוי התחלתי בהדרגה ואז בבת אחת להבין ש... כן.

אז מה כבר אפשר לכתוב על יום פיטורין המוניים, שלא נכתב כבר? זה אותו התסריט הקלאסי של אנשים הנכנסים בזה אחר זה לחדרי המנהלים, של סטארט אפ שלם שעוטה פרצוף של רצח רבין, של ניסוחים דיפלומטים כמו "זה לא אישי" או "סיום התקשרות", של יועצת ארגונית שהובאה במיוחד כדי ללוות את התהליך ושל אמבולנס שמחכה למטה. חוץ מהאמבולנס דאט איז.

אחרי הכל, מדובר בחלק אינטגרלי מהחוזה הבלתי כתוב בעולם הסטארט-אפי: תקבל מאיתנו רכב, תנאים וביטוח מנהלים, אבל לא תקבל מאיתנו קביעות. זוהי עסקת חבילה שכוללת תלושי שי בחגים, ערב קריוקי בסוף הגרסה, ארוחות צהריים מסובסדות ואפס בטחון. בשוק קפיטליסטי אין מקום לחתונות קתוליות. פייר אינאף.

ולכן נותר לי רק נמען אחד לשטוח אליו את טענותיי, נמען אחד שלא עמד בהתחייבות לתת 30 יום התראה ופיצויים, נמען אחד שהפר את החוזה – אלוהים. אותו אלוהים שבזמן שאני הייתי עסוקה בלתכנן את המטווה של חיי, היה עסוק בלהעביר עלי דאחקות. אני דווקא חשבתי שאחרי שנה שכללה מלחמה אחת, שישה טיפולי כימותרפיה של אמא, ועוד התמודדות בריאותית לא פשוטה של עצמי, הוא יצ'פר אותי בכמה מנות גדושות של שלווה ומנוחה. אבל הוא החליט לאתגר אותי עד הסוף. "רצית להפיץ אופטימיות קוסמית בעולם?", הוא שאל אותי, "בואי נבדוק עד כמה הקשבת בכיתה."

אז התחלתי בלעשות את אחד מהדברים שאני עושה הכי טוב – לבכות. בכיתי לסירוגין איזה יומיים, ודמעתי לסירוגין איזה שבוע, ובזמן שגוש ההלם והאכזבה הצטמק לגודל של אקמול התחלתי להתבונן, התחלתי לחפש את השיעור.

ומצאתי.

מצאתי את שיעור ה"לא להיעלב": למרות שהייתי אמורה להרגיש כמו סמרטוט רצפה מעלה עובש, גיליתי ששבוע הפיטורין שלי, באופן פרדוקסלי כמעט, הוא אחד השבועות שבהם הרגשתי אהובה, עטופה ומחובקת מתמיד.

מצאתי את שיעור הגמישות: שהדרך היחידה להתמודד עם החיים היא לפתח את היכולת לעשות שפגט מחשבתי, למתוח את הגבולות של עצמך, ליפול, להתגלגל ולקום.

מצאתי את שיעור החופש: ולא רק ברמה של לא חייבים לקום מוקדם בבוקר. חופש שמכיל בתוכו את האופציה לעשות מה שאני רוצה, לעסוק במה שאבחר, להיות מי שאני. החופש לבחור.

מצאתי שם שעון מעורר, כזה שהזכיר לי לא להירדם בשמירה, ולא לשכוח אף פעם לחפש את התשובה לשאלה: "מה בעצם באתי להביא לעולם הזה?"

מצאתי שיעור בפרידה: את היכולת לפתוח את הלב ולא לטרוק אחרי דלתות, את היכולת להתבונן לאנשים בעיניים, להיכנס לנעליים שלהם גם אם הם אותם האנשים שמגישים לך "תיק פרישה" ליד, ובעיקר - לבוא ממקום של אהבה.

וכשהתחברתי אל האהבה שלי כלפי האנשים שנפרדתי מהם, התחברתי גם למקום מיוחד ונדיר של אהבה לאדם הכי חשוב בחיי – לעצמי. התבוננתי במראה וראיתי שם אדם חזק, יצירתי ואסיר תודה מתבונן בי בחזרה. ואהבתי את מי שראיתי.

ומעל הכל - זה היה שיעור באופטימיות, מהסוג האמיתי. כי זה לא חוכמה להיות אופטימית כשהכל ורוד וניחוח שושנים מתפשט באוויר. החוכמה היא לקחת את הלימונים בחיים ולהפוך אותם ללימונדה, או אם אפשר לקפרנייה. כי עם כל האהבה שלנו לתגיות - אין כמעט חוויות שהן טובות, או רעות. הכל עניין של משקפיים.

מחר אני מחזירה את הפורד פוקוס שלי, אותה פוקוס שהתלבטתי אם לקחת בפוסט העבודה הראשון שלי. יש משהו סמלי בהחזרת הצרור הזה. זה קצת מפחיד להיות בלי רכב אחרי שמתרגלים, בדיוק כפי שזה גם קצת מפחיד להיות בלי עבודה אחרי שמתרגלים. אבל מצד שני – עולם שלם של אוטובוסים, רכבות, ושיטוטים רגליים נפרס לפניי... ממש עכשיו.