ביום שישי בערב התחילו שוב כאבי בטן. בעידודה של שושנה (שלפני שהספקתי  להגיד היפופוטם כבר ארגנה לי תיק של יולדות עם בגדים לשבועיים), ובתמיכתו הפיסית, הנפשית והתחבורתית של סבסטיאן (שלפני שהספקתי להגיד היפופוטם כבר הסתכל עלי כאילו אני עומדת למות), הגענו למיון של איכילוב. שוב.

הפעם, לאור הדיאגנוזה מלפני חודשיים, הזהיר הרופא כבר בהתחלה שרוב הסיכויים שאני הולכת לניתוח, עוד הערב. אני, לאור ניתוח להוצאת כיס מרה מלפני שנתיים, תהיתי כמה חורים עוד יעשו לי בבטן וכמה איברים פנימיים שלי ימצאו את מקומם בתוך צנצנת. התגובה שלי הייתה מלאה באומץ לב יוצא דופן, או במילים אחרות בכי קורע לב. ולא, זה לא היה בכי שבדיקה רקטלית יכולה לעזור לו.

התחנה הבאה (בנוהל) הייתה מיון נשים, בה קיבל אותנו רופא מקסים ואדיב, שבניגוד לרופאה מהפעם הקודמת עבר אפילו את גיל 17. הגניקולוג הזה הסביר לנו שהוא נענע את הרחם שלי בטירוף (ציטוט), עשה בדיקה מעמיקה (תרתי משמע) לכל אברי הרבייה שלי, וכנראה (טפו טפו טפו) שילדים דווקא כן יהיו לי.

חזרנו למיון, שם התחילו להכין אותי נפשית (כולל שרטוטים) ולעדכן אותי בפרטי התוכנית האומנותית להערב. 15 הדקות הבאות כללו טלפון "אמא! אבא! בואו!" , כמו גם עלייה תלולה בסקס אפיל שלי כשלבשתי את החלוק המרהיב, היישר מקולקצית הקיץ 2004 של איכילוב.

לזכותי יאמר שבשלב הזה הייתי יותר מדי בהלם בשביל לבכות. במקום זה, ניסיתי להעביר דאחקות עם המרדים, בתקווה שבסיכום מחלה שלי ירשמו "החולה התלוצצה עם רופאיה". אבל הם התעקשו לרשום "נמצא תוספתן מודלק פלגמונוטי". שוין.

קטע טראומתי אחד נרשם כשבחמשת השניות בין הזרקת החומר הפעיל לוריד ובין ההירדמות פשוט לא הצלחתי לנשום. בשארית האוויר שבריאותי הצלחתי לסנן "כואאאאב לי" לפני ששקעתי אל תהומות חוסר ההכרה. ממש כמו סקארלט אוהרה ביום רע (אבא תמיד אמר לי שיש לי נטייה לדרמטיות יתר).

כעבור בערך שתי שניות (הזמן עובר מהר כשמורדמים) התעוררתי עם מסיכת חמצן על הפה, תחושה של מסור נגרים בגרון, כדור ברזל בתוך הבטן ושני הורים מודאגים מול הפרצוף.

את הלילה הראשון שהעברתי במחלקה כירורגית ב' אני זוכרת רק בראשי פרקים. האמת שנורא יפה שם, ואם לא היה כואב לי בערך כל איבר בגוף, וגם הייתי מתעלמת מהאינפוזיות שתקועות לי בוריד, הייתי יכולה להתבלבל ולחשוב שהגעתי לבית מלון.

הירידה הראשונה מהמיטה אל הכורסה לוותה באופן מיידי בכמה סכינים בתוך הצוואר והכתף. האחות הסבירה שזה נורמלי לניתוח לפרוסקופיה, ושגז החנקן שהשתמשו בו בשביל לנפח לי את הבטן מוצא עכשיו את מקומו גם לעוד מבחר של איזורים בגוף. אני בשלב הזה כבר התחלתי להשמע כמו מכונת בכי, סירבתי להתנחם בטיעונים רציונלים, ורק אחרי זריקת וולטרן הסכמתי להפסיק לצעוק.

אחר כך גם ביקשתי שבפעם הבאה שמנפחים לי את הבטן בגז, אני מעדיפה שזה יהיה הליום. לפחות אני אגשים את חלום התעופה שלי, אוכל להשלים הכנסה במסיבות יומולדת של ילדים, ובתור בונוס עוד יהיה לי קול מצחיק.

עכשיו אני בבית, מתאוששת. אמא הגיעה לעשות לי מרק, שזה כידוע התרופה לכל מחוש, כאב, או מלחמת-עולם. פעמיים ביום מוציאים אותי כמו כלב לטיול, כי הרופאים אמרו שצריך לזוז כדי לשחרר את החנקן. היום הגעתי עד הצד השני של הבימה בקצב של 3 מטר בשעה, והרגשתי כאילו מינימום טיפסתי על האוורסט.

ברור לי שאוטוטו אני אגיע לקצה גבול יכולת חוסר המעש שלי, ואחפש משהו מועיל לעשות עם עצמי. עד שזה יקרה אני מתאמנת בלמצוא תנוחות סבירות, מתמכרת אט אט למשככי כאבים, משתדלת להתעלם מאוסף השוקולדים החדש, ומנסה בכל הכוח לא להתעטש, להשתעל, או לצחוק.

רק בריאות!

נגה