נו, נראה לי שבאמת שברתי שיא ב"בוא נראה כמה זמן יכול הבלוג שלי לשרוד בלי חום ואהבה". שבעה חודשים ואפילו ציוץ לא שמעתי ממנו. אני  - נסעתי, חזרתי, הלכתי, באתי, והוא - נשאר פה נאמן כתמיד. בחיי, היום כבר לא מייצרים דברים כאלה.

הפוסט הקודם שלי, להזכירכם, נכתב בדיוק אחרי שנבעטתי (בעדינות וברגישות, יש לציין) ממקום העבודה האחרון שלי. בזמנו, הזלתי כמה דמעות פרידה ואז התחלתי להתרגל לקונספט החדש שנפל עלי - חופש. הלומת זמן פנוי התחלתי להכיר את העולם מחדש, ורחובות תל אביב מעולם לא נראו יפים כל כך, במיוחד לאור העובדה שבעיות חנייה הן משהו שהפך לזכרון עמום.

מי שמכיר אותי אפילו טיפה, יודע שלשבת על התחת זה לא בדיוק הצד החזק שלי, והצלחתי מהר מאוד למלא לחלוטין את שעות הפנאי החדשות. חודשיים וחצי התעסקתי בענייני מעגלי הנשים, ואפילו כתבתי דווקא די הרבה, בעיקר בדרך האושר (שזה עיתון שאוכלוסיית היעד שלו היא רוחניקים, מתקשרים עם יישויות חוצניות, ואמא שלי). אחר כך היה הטיול בגוואטמלה המתוקה, שהיה מקסים פרט ללילה אחד בו ישבתי וביכיתי את נעוריי האבודים ואת העובדה שאין לי one-way-ticket כמו לכל יוצאי הצבא בני ה-23. כמה ימים אחר כך, אגב, כשאחד מבני ה-23 האלה התייעץ איתי כי "הוא רוצה ללמוד סוציולוגיה, אבל אבא שלו חושב שחשבונאות זה יותר פרקטי", חשבתי לעצמי שאולי לאישיות מעוצבת דווקא יש כמה ייתרונות.

חזרתי לארץ היישר אל לשכת התעסוקה, שם חתמתי אבטלה בפעם הראשונה בחיי, וזכיתי לראות משהו מהמיסים שאני משלמת חוזר אלי. לזכותם אפשר להגיד שהיעילות הביומטרית הלא אופיינית למוסד ממלכתי (באים, מצמידים אצבע למכשיר כזה, והולכים הביתה) הייתה פיצוי הולם לאיטיות הלא תיאמן של הפקיד ולעובדה שהייתי צריכה לאיית לו ביואינפורמטיקה. חמש פעמים.

במקביל לחתימה בלשכה ולפיתוח מאניירות של עקרת בית מדימונה, התחלתי את מסע חיפוש העבודה, מה שעשה לי פלאש-בק מיידי אל תקופת הדייטים שלי. לבוא, לחייך, להרשים, ולפתור בעיות באלגוריתמיקה. חוץ מהמחשוף אין הבדל מהותי.

אחרי מסע כומתה של שמונה ראיונות בגוגל שהסתיים ב"קחי אסימון ותתקשרי אלינו כשתגדלי", נחתתי בסטארט-אפ קטן ומתוק בשם targetize, ועכשיו אני מבלה ארבעה ימים בשבוע בללמוד ג'אווה-ג'אווה פרוקסי-פרוקסי ובלבדוק את ההיצע הקולינרי של הרצליה פיתוח. אני מהווה 10% מהעובדים של החברה, אבל משתדלת לעשות רעש בשביל לפחות 30%. למזלי אני נזכרת שלתכנת זה כיף, גם לנהוג. לחפש חנייה, לעומת זאת, זה עדיין מבאס, במיוחד לאור העובדה שהאיזור שלנו הפך לאתר בנייה ושטח המחייה של המקומות המותרים לחנייה הצטמצם לגודל של ג'ימבורי ממוצע. אז אני מתאמנת ביכולות מיגנוט המציאות שלי, מדמיינת בכל יום את החנייה המושלמת, עושה חמישה סיבובים וחונה על אדום לבן.

ענייני מעגלי הנשים זורמים ומתפתחים וזה מאוד משמח ומרגש. קסם קסם קסם.

וחוץ מזה הצלחתי לפתח בלט דיסק, ללכת למאה ואחד אלף טיפולים שונים (זריקות של סטירואידים, כדורים אנטי-דלקתיים, פילאטיס שיקומי, טווינה, דיקור סיני והקזת דם!!) וקצת לפני ששקלתי טיפול על ידי חייזרים מצאתי את "עוצמת הרכות" (מומלץ!) ואת היוגה. ביחד עם העובדה שלא עישנתי כבר שלושה חודשים (שגם זה מומלץ!), אני מרגישה - תיאורטית לפחות- כמו בן אדם בריא, ואפילו אין לי יותר מדי הבטחות-שנה-חדשה להתחייב בפני עצמי (השנה אקבע דייט עם עצמי פעם בשבוע? השנה לא אבזבז תקציב של משפחה הודית ממוצעת על נעליים? השנה לא אתנהג על הכביש כמו ערסית טיפוסית מהקריות? השנה אכתוב פוסט חדש לפחות פעם בחודשיים?)

אבל לעניינינו -

שנה חדשה עומדת בפתח, ולמרות שהבטחתי לעצמי לא להיסחף בשמוּפיות הרגילה שלי, אני לא יכולה שלא. יש משהו בעונה הזאת, בימים המתקצרים, בדפים החלקים של היומן החדש, בבריזה החדשה בערבים, ביומולדת שלי הממשמש ובא, ובשירי ראש השנה שמתנגנים לי בתוך הראש כבר מאמצע אוגוסט. סתיו... סתיו... סתיו...

אז אני לא אשלח לכם מצגת של שנה טובה בפאואר פוינט ש"אם קיבלתם אותה סימן שאתם בן אדם מיוחד/ שמישהו חשב עליכם/ שעוד מעט יצלצל הטלפון עם הפתעה/ שאם לא תעבירו הלאה ייקרה משהו רע באמת", ואני גם לא אכתוב לכם שיר בחרוזים.

אני רק אאחל לכם עוד שנה מלאה בצבעים, בטעמים, בהתרגשויות גדולות וקטנות, בחיוכים, בצביטות בלב מכל הסוגים, בפרפרים בכל מיני גדלים בתוך הבטן. שנה של סיפוק וחדוות היצירה, של תובנות, של אמת, של נאמנות לעצמיכם, של עונג צרוף, של חמימות, של חברות, של תשוקה, של ריקודים, של לגעת, של לקבל את כל מה שיבוא, של להעז ולטפס למעלה, של לב פתוח.

כזאת שנה בדיוק אני מאחלת לכם וגם לעצמי.

ולקינוח - קחו רימון מתוק שצולם ע"י דלית, שותפתי המופלאה להנחיית סדנת מיניות נשית (שהצניעות מחייבת אולי לרסן, אבל פאק איט - היה מדהים מדהים מדהים)

שנה מקסימה, אנשים!