כשהתחלתי לפני שנתיים את התואר, מועד ההגשה של התיזה נראה מעורפל כמו עדשות משקפיים בזמן שתיית קפה. תיארתי לעצמי שמתישהו, בין 2007 ל- 2011, קצת אחרי יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי, הצלת הילדים הרעבים בניגריה, ומציאת תרופה לסרטן המעי הגס, גם אני אתרום את תרומתי הצנועה למין האנושי. 

המנחה שלי כנראה פחות אופטימי לגביי יישוב הסכסוך הישראלי-ערבי והוא גם כנראה לא שמח כל כך על המחשבה לראות את פרצופי ב-2007. אי לכך ובהתאם לזאת יש לי דד-ליין, ובעוד כשבועיים אני צריכה להגיש X עותקים מודפסים על צד אחד, באותיות פונט 12. המשמעות של זה היא שכמו בימי ההיי-טק אני יושבת שמונה שעות ביום מול מחשב ומנסה לכתוב introduction, כדי לגלות כל פעם מחדש שבכל מה שקשור לאנגלית טכנית יש לי מחסום סופרים.

כבר חודשיים בערך שאני והמנחה שלי בשלב האיטרציות: פעם בשבוע אני מוסרת לו את יצירות המופת שלי ופעם בשבוע אני מקבלת אותן בחזרה עם פסקאות שלמות משוכתבות בעט אדום. כנראה שהווריאציה האחרונה הייתה גרועה במיוחד, כי המנחה שלי עבר לשחור.

בכלל, זה די מתסכל לעשות ללמוד את מה שאני לומדת. כל החברים שלי משתפים אותי בפניני החוכמה שלמדו בשיעורים האחרונים, נציגת הפקולטה לרפואה מספרת לי על מחלה חדשה ומדליקה, השנייה מספרת על הצגה שראתה במסגרת החוג לתיאטרון, ועוד ידיד מספר על מאורע היסטורי מרתק. מה בדיוק אני אמורה להגיד לחבר'ה? "אל תשאלו איזה אלגוריתם מגניב למדנו היום"? הם באמת לא שואלים. מיד פעם הם מנסים, מתוך נימוס להתעניין על מה בדיוק אני עושה את התיזה. אחרי שלושה משפטים שלי עובר גם הנימוס שלהם, והם מתחילים לזפזפ בשלט. לחלקם אין טלוויזיה, אגב.

סבסטיאן, הפילוסוף הפרטי והיקר שלי, דווקא עשה מאמצים כנים להבין, ואפילו קרא את אותו מסמך לעוס  לעייפה (ע"ע introduction) כדי להפגין סולידריות. בינתיים הוא למד כבר לספר לחברים ש"נגה עושה משהו עם מטריצות", ולזרוק בסדר אקראי את המילים "בי-קלאסטרינג", "פולינומיאלי", ו "תורת הגרפים", בתקווה שזה מוסיף לו נקודות. כשהוא קולט את המבט מלא החמלה שאני זורקת לו הוא ממלמל בהכנעה "לפחות כבר למדתי שאלגוריתמים ולוגריתמים זה לא אותו דבר". אני מסתלבטת עליו בדיוק עד הרגע שמגיע תורי לקרוא את הצעת המחקר שלו ולהבין כל מילה לחוד. בעצם גם את זה לא.

אחת מתופעות הלוואי של כתיבת תיזה היא עלייה חדה במוטיבציה לעשיית דברים שלא קשורים בשום צורה לכתיבת תיזה. אני מוצאת את עצמי שוטפת כלים שלוש פעמים ביום, מקפלת כביסה להנאתי, מסדרת את הבגדים בארון לפי צבע, את הספרים לפי א"ב, ואת בקבוקי הבושם לפי הנפח. כמובן שזאת גם התקופה המושלמת לפתח את יכולות הבישול שלי, לצאת לשופינג של נעלי סתיו, ולהתמכר לעונה הראשונה של אי-אר.

אז דקה לפני שאני מתחילה לשדרג את אוסף המחקים שלי מכיתה א (כל אחד וסטיותיו הוא), אנסה לנצל את ההפסקה המתודית הנוכחית בשביל להחזיר מעט מחובותיי הוירטואליים ולתת לכם תמצית של הקיץ שעבר עלי.

לכל המודאגים - החלמתי:

הספקתי מזמן לשכוח שהוציאו לי אי אילו איברים פנימיים, חזרתי לכושר בזכות ההליכון החשמלי שהשאירו לנו הדיירים הקודמים, ואין לי כוונה לראות אף בית חולים, אלא אם כן הוא כלול בעונה השנייה של אי-אר (קח אותי, קרטר!). המהמרים הכבדים התחילו כבר לשים כספים על הניתוח הבא שלי שיהיה:

   1. הסרה לצמיתות של כרטיס האשראי

   2. ניתוק האצבע מהשלט של הדי וי די

   3. השתלת אי-קיו

לכל אלה שפספסו את חנוכת הבית - עברתי דירה:

אחרי המעבר הטראומטי הודעתי לסבסטיאן שאין שום סיכוי שבעולם שאני עוברת דירה בשמונה השנים הקרובות, ושאם ממש במקרה ימאס לו ממני הוא צריך למצוא לי חבר מחליף. אין לי שום כוונה לארוז בזמן הקרוב (ולתהות בשביל מה אני צריכה כל כך הרבה נעליים), אין לי שום כוונה להילחם עם כמויות חול שיכולות למלא גן שעשועים בגודל בינוני, ובטח שאין לי שום כוונה להיעזר בשירותיו של אף איש מובינג. אני יודעת שהשמצתי כבר אי אילו מגזרים (ע"ע שוטרי תנועה), אבל הפעם זה הדבר האמיתי. המובינג היה אמור להתחיל ביום חמישי בין חמש לשבע. בפועל הוא התחיל באחת בלילה ונמשך עד שש בערב ביום שאחרי. מה שמביא אותי לשלוש השאלות הבאות:

1. תרבות שירות?
   
2. אמת בפרסום?
   
3. יחסי אנוש בסיסיים?

לא בבית ספרינו.

אבל עכשיו הכל מסודר, כבר אין קרטונים על הרצפה, יש שלט על הדלת ותמונות על הקירות. אפשר להתרווח במרפסת הכי דגולה בתל אביב, לשתות קפה מול העץ הפרטי שלי (ושל כל עשרים השכנים האחרים כיאה לדירה תל אביבית), ולהרגיש בבית. תענוג.

לכל המתבאסים על השביתה במעבר הגבול טאבה - הייתי בסיני:

אלה היו שלושה ימים של בטלה מוחלטת, אלא אם כן קריאת ספרים שורפת קלוריות. ההתפדלעות הגיעה לרמה כזאת שאפילו כשנכנסתי למים סירבתי להשקיע אנרגיה בהזזת גפיים מיותרת ותפסתי תנומה על מזרון ים. שלושה טיפים ליוצאים לארץ ההתרעות הבטחוניות:

1. את האוכל צריך להזמין כשעתיים לפני הזמן המשוער של התחלת קרקורי הבטן (סבסטיאן היה מופתע לגלות שיש אנשים שמסוגלים לבכות מרוב רעב).
   
2. הישמרו לכם, ילדים, מקיפודי הים (סבסטיאן נלחם בשניים כאלה והפסיד בכבוד).
   
3. אקונומיקה (סבסטיאן ביקש בתמימות חומר לניקוי השירותים וקיבל אבקת כביסה).

לכל החובבים מדע בדיוני - התחלתי ללמד בתיכון:

לא משנה מאיזה כיוון אני חושבת על זה, אבל הצירוף "המורה נגה" נראה לי בלתי מתקבל על הדעת. לקחתי על עצמי משימה בלתי אפשרית לשכנע את ילדי ישראל שביואינפורמטיקה זה דבר מעניין. ועד שאעשה את זה (ע"ע בין 2007 ל 2011), אני רוצה לשתף אתכם בשלוש המסקנות הגורפות משני השיעורים הראשונים:

1. שהיום ילדים יוצאים מהארון מגיל שש-עשרה
   
2. שאני בחיים לא אדע להיות קשוחה.
   
3. שאין סיכוי שהייתי כזאת כוסית בכיתה י'.