*ובתקווה האחרון בסדרה.

תקציר הפרקים הקודמים:

חלק א - כאבי בטן, מבחר פרוצדורות רפואיות פולשניות, ושיא אישי במירוץ אופנועים.

חלק ב - כאבי בטן, חושך, איבר אחד פחות.

אז כמו שכבר סיפרתי לכם יש לי עבודה חדשה ומהממת בצוות החדשנות של מיקרוסופט, כך שבחודשיים האחרונים אני מדגמנת אושר. אפרופו דוגמנות, מסתבר שבאנר אחד בעמוד הראשי של YNET יעיל יותר מכל פייסבוק בשמירה על קשר עם אנשים מהעבר, ושמחתי לקבל שפע של טלפונים וסמסים מכל עבר - חלק מפרגנים, חלק מסתלבטים, וחלק סתם לא מבינים למה הם צריכים לראות את הפרצוף שלי מול העיניים שלהם עם כוס הקפה הראשונה של הבוקר.

אבל את הפרסומת האמיתית אני עומדת לעשות עכשיו, כי אני עומדת לספר לכם איך מיקרוסופט הצילה את מאור עיניי.

במסגרת אלף ואחד ההטבות שאנחנו מקבלים כדי למכור את נשמתנו לסטיב בלמר, אנחנו מקבלים גם בדיקות שנתיות מקיפות. התוכנית האומנותית כוללת בדיקות דם, ריאות, מאמץ, שמיעה, ראייה, רפואה פנימית, גניקולוגיה וכירורגיית שד. רומניה שכמוני, כשנותנים לה מתנה - היא לוקחת, ולכן התייצבתי אתמול בבוקר במלר"ם באיכילוב, בעיקר בשביל לסמן וי, לקבל אישור רשמי לבריאותי המושלמת, ולהמשיך לעוד שנה של אופוריה בריאותית. נכנסתי בשמונה בבוקר - בן אדם שמח, טוב לבב, ו"בריא בדרך כלל". יצאתי אחרי שמונה שעות עם טופס שחרור ממיון ואחרי ניתוח חירום בעין שמאל.

ואיך התגלגל כל הסיפור? כשהייתי אצל רופא העיניים, נזכרתי שלפני כמה חודשים היו לי הבזקים מוזרים בשדה הראייה הימני. הם נמשכו חצי שעה וחלפו, חזרו אחרי חודש לעוד חצי שעה וחלפו שוב. דווקא שאלתי את דוקטור טוביה האהוב שכמובן היה אחראי ויסודי בצפוי והפנה אותי אל רופא עיניים. אני לעומתו, הייתי פחות אחראית ויסודית וויתרתי על המשך הבירור, כשאני נוקטת בגישה הסופר-ישראלית של "יהיה בסדר". אבל אתמול במקרה נזכרתי בזה, ובמקרה גם שאלתי את רופא העיניים, שבמקרה החליט לבדוק את הנושא לעומק. הוא שם לי את הטיפות האלה שמרחיבות את האישונים לגודל של כדורגל, ומקנות לי מבט עגל של בלונדינית מטומטמת, והתחיל לחקור לי את גלגל העין.

"תסתכלי למעלה... עכשיו ימינה... עכשיו למטה... עכשיו שמאלה... עכשיו למטה ושמאלה".

"תמשיכי להסתכל למטה ושמאלה"

"ששששש"

"למטה ושמאלה"

"בלי שאלות עכשיו"

"עוד למטה ושמאלה"

"ציפי!!!!", הוא קרא לבחורה האחראית על הבדיקות.

"שנייה", היא ענתה לו מתוך הטלפון.

"אין שנייה - עכשיו!", הוא התעקש.

זה השלב שכבר דמיינתי את עצמי על אלונקה עם שתי כפות חשמליות ודוקטור האוס שצועק "קליר", עושה לי החיאה, ומאבחן אצלי מחלה מגניבה במיוחד.

אז לא, זה לא מה שקרה. מה שכן הסתבר זה שיש לי קרע ברשתית, שזה בעייה שעלולה תוך כמה ימים להתפתח להיפרדות של הרשתית, שמתפתחת לאבדן שדה ראייה ולעיוורון בעין אחת. לא מגניב כמו פטרייה אקזוטית באמיגדלה, אבל יש כבוד.

במעבר דרך המיון של איכילוב, המוכר לי היטב מהפרקים הקודמים, השתדלתי לא לנשום עמוק כי עם המזל שלי אני עוד אחטוף חיידק טורף, ולמרות קשיי האורינטציה שיש לי במקומות שורצי אנשים גונחים, הגעתי די בקלות אל מרפאת העיניים. קיבלתי רופאה צעירה עד מאוד ונחמדה לא פחות (שזה מדאיג ומרגיע כאחד) שדחפה לי כל מכשיר אפשרי לתוך העין, ורק בסיבוב השני נזכרה שבעצם יש טיפות הרדמה. אבל החיזוקים החיוביים המתיקו את החוויה הבלתי סמפטית, ובמהירה הגענו אל חדר הליזר.

בעיניים מזוגגות חתמתי על טופס הסכמה לניתוח, שהיה יכול באותה מידה להיות טופס הסכמה לעקירת כלייה בעודי בחיים. ההוראה החשובה ביותר שהיא נתנה לי היתה להמשיך להסתכל שמאלה בזמן ההפצצות של הלייזר ולא להזיז בשום פנים ואופן את העין, שמה היא תפגע לי במרכז הראייה. מה שגיליתי בזמן ההפצצות האלה הוא ש:

1. ליזר זה דבר מאוד מסנוור. מאוד.

2. מאוד קשה לדעת לאן העין מסתכלת אם אין נקודת ייחוס.

3. כשעוצמים עיניים אין נקודת ייחוס.

אבל תודה לאל, כנראה שגם בחורה בלתי יציבה כמוני יכולה לגייס טיפות של יציבות במצבי חירום, ולמרכז הראייה שלי שלום. גם לרשתית של עין שמאל. אחרי 167 כוויות על הרשתית הזאת, דמעתי כמו ראיתי את חלף עם הרוח בפעם השמינית., עם השעות שחלפו נשמתי עמוק ויצאתי לאט לאט מההלם (למרות שתודות לאישונים המורחבים הבעת ההלםהמשיכה ללוות אותי). כל הדרמה הזאת רק עזרה לי לשכוח את את העובדה שמסתבר שנפח הריאות שלי הוא רק מחצית ממה שאמור להיות (מה שמסביר את הקושי שלי לנפח בלונים בימי הולדת) ואת זה שקיבלתי זימון ל MRI בשד. מה אני אגיד לכם, כנראה שלקראת גיל שלושים המערכת מתחילה להתפרק..

ובשורה התחתונה - אני חבה למיקרוסופט את הראייה הסטריאוסקופית שלי.

גרייסיאס.

אה, וגם שם יש לי בלוג - תחשבו עליו כעל דירת הנופש שלי ותקפצו לבקר.