חתונות תמיד נחגגות קבל עם ועדה. פרידות נשארות בשקט בחדרי חדרים.

וגם אני, למרות נטייתי הטבעית לתעד את האירועים המכוננים של חיי בפוסטים מפורטים, החלטתי לא לחשוף הפעם למה, וכמה, ומתי, ואיך. מתוך הרבה כבוד והרבה אהבה לאיש אשר לצידו צעדתי בארבע השנים האחרונות. וכבר לא.

עם סלט של רגשות בבטן, אני מתחילה לעכל את הרעיון של להיות שוב לבד, וגם מתחילה - למרות הבית החם שמספקים לי חברים אוהבים - לחפש לי את הפינה שלי.

לפני שבועיים ביקרתי חבר שגר במיראמר שבמכמורת, ומשהו בתוכי היקליק. היה ברור לי לגמרי ששם בדיוק אני צריכה לגור, ושבכל פעם שאמרתי את המשפט "יום יבוא ואני אגור ליד הים" דיברתי לא על חיי הגמלאות אלא על ממש עכשיו. בינתיים, היקום עדיין לא מסונכרן איתי ואין עדיין דירה ריקה שמחכה לי עם שלט "וולקאם נגה", אבל ברור לי שזה רק עניין של זמן, אמונה וקצת דחיפות עידוד בעלייה. וזה המקום בו אתם נכנסים לתמונה, כי אני מאמינה גדולה ב"שלח לחמך על פני המים".

אם אתם יודעים על דירת שני חדרים לפחות, איזור מכמורת/בית-ינאי, דירה ששומעים ממנה את הגלים ורצוי גם רואים ממנה שקיעות.

שלחו לי מייל. בתמורה תקבלו שיר תודה בחרוזים אוויליים, נאמנות לעולמי עד, וצדף עם חור..

מהמחקר הראשוני שערכתי הבנתי כבר שדירה באיזור הזה היא בעיקר עניין של קומבינות, קשרים, מעטפות חומות מתחת לשולחן, ובעיקר התערבות של כוח עליון. אז אם אתם מכירים איזה בעל-בית, זרקו איזו מילה טובה - תגידו לו שאני שכנה שקטה (תשעים אחוז מהזמן), שומרת על הקירות (כתומים) ולא עושה רעש בין שתיים לארבע.

בשמחות,

וגם בכל השאר,

נגה