הרשו לי להתגאות ולספר שבשעה טובה ומוצלחת הגשתי לפני שבוע את התיזה. אין ספק שיש בזה משהו מרגש, וכדי להעצים את ההתרגשות הזאת הדפסתי כל עותק בצבע אחר, בתקווה שהמזכירה לא תזדעזע מהיוזמה ותשלח אותי למקצה שיפורים. השלב הבא הוא המבחן על התיזה שבשבילו אני צריכה למצוא זמן פנוי ומשותף לשלושה פרופסורים. זה אולי נראה פשוט, אבל זאת משימה שוות-קושי לנסיון להפגיש בין בוש, שרון וצביקה פיק בערב של ירח מלא. עד שהאירוע יגיע, יש לי בערך חודש לאפות עוגיות, להיזכר בכל האפקטים שאני יודעת ב powerpoint, ולהתכונן נפשית לחקירה צולבת (ולהגנה נואשת) על כל 55 העמודים שלי.

מה שכן, בערך שעתיים אחרי שהגשתי את התיזה, חלפה לה הרגשת האופוריה ופינתה את מקומה לאי שקט קל. עוד שעה חלפה ואי השקט פינה את מקומו לפאניקה מרוסנת, שהתפתחה אחרי עוד שעה להתמוטטות עצבים והתייצבה לבסוף על משבר-קיום חביב. בשלב הזה כבר היה לי ברור – אני לא בנויה לזה, אין לי מושג איך להתמודד עם הבטלה הזאת, אין לי כלים להתמודד עם חוסר המעש, ולמה אף אחד לא הכין אותי לזה?

אחרי שתי כוסות מים (נחמן שי היה ונשאר הגיבור הלאומי שלי), פתחתי בסערה את מדור הדרושים, נחושה למצוא את  משרת חיי, כזאת שלא תגזול את כל זמני היקר (בכל זאת, נשארו לי עדיין אחד או שניים או שבעה עיסוקים בחיים), שתהיה מאתגרת, מלהיבה ומסעירה, שתתגמל אותי במשכורת שמנה, בונוסים נדיבים, וטיסות חודשיות ליעדים אקזוטיים בחו"ל.

תוך כדי דפדוף בין דפי העיתון, הבנתי שזה בדיוק הזמן הנכון לתרגול אקטיבי של הנמכת ציפיות. חצי מהמשרות נפסלו מייד, כי מסתבר שתואר שני במדעי המחשב מאוד משמח את אמא ואבא, אבל פחות מרשים אנשי כוח אדם של חברות היי טק. הפעם האחרונה שעבדתי בהיי טק הייתה לפני שלוש שנים, והאמת שאני בקושי זוכרת איך מתכנתים hello world בלי שגיאות סינטקס. מהר מאוד הבנתי שאם אין לך ניסיון של 17 שנה לפחות בפיתוח SQL.NET מבוסס מערכות GHF34, פלוס ראש צעיר ודינמי ונכונות לשעבד את נשמתך ללינוקס, כדאי לך להמשיך לדפדף ולעבור מדור. עברתי.

זו אחר זו נפסלו כל משרות המלצרות למיניהן. האידיאולוגיה שלי גורסת כי בן אדם שלא מסוגל להביא את כוס הקפה שלו מהמטבח לסלון בלי להשאיר שביל-עמי-ותמי על הרצפה, לא צריך להוות איום לשלמות מכנסיו של הציבור. מסיבות דומות גם ויתרתי מראש על כל משרות המזכירות (סליחה – מנהלות אדמיניסטרטיביות), בהנחה שאם היו לי אי אילו כישוריים מנהליים כבר הייתי מזמן מצליחה לסדר את ערימות הניירת של עצמי, משלמת את חובי בביטוח לאומי, ומוצאת שיטה טובה לזכור איזה יום היום.

בשביל טלמרקטינג אין לי סבלנות, בשביל לכתוב אף אחד לא משלם כסף בימינו,  ויועצת יופי נשמע לי דודתי להחריד. מודעה נוספת מחפשת צעירות נאות, ליברליות ומשוחררות, לעבודה מתגמלת בדירה יוקרתית. תופתעו לשמוע אבל החלטתי לוותר על ההצעה המפתה כי למרות שאני צעירה, נאה וליברליות, בדיוק תפוס לי הגב (מדהים איך שחיי האבטלה מוציאים ממני בדיחות קרש). בסופו של דבר נשארתי עם דף מלא איקסים שחורים והצעת עבודה פוטנציאלית אחת: ניהול קו חלוקת סנדוויצ'ים. מושלם.