כבר סיפרתי לכם על נפלאות מערכת העיכול שלי, וכבר סיפרתי לכם על חוויות ניתוח הוצאת התוספתן שלי. אבל אני לא זוכרת אם סיפרתי שכבר פתחו לי פעם את הבטן והוציאו משם את כיס המרה, בגלל שהוא החליט להתעניין בארכיאולוגיה ולייצר מאובנים משל עצמו. זה היה לפני קצת יותר משלוש שנים, ניתוח לא מאוד מסובך שמבוצע בלפרוסקופיה, אשר השאיר אותי עם קצת פחות מרה, וקצת יותר צלקות.

נכון, זה לא נורא, אבל החלטתי שאם כבר קיבלתי במתנה משהו שהוא בלתי הפיך, למה לא לקחת את זה עד הסוף, להוציא מעז מתוק, ולעשות מהצלקת משהו יפה. אז מה אם אף אחד (כמעט) לא רואה? צלקות על הבטן הן מעצבנות לפחות כמו אבק מעל הארונות: גם אם לא רואים אותו, המחשבה שהוא שם יכולה להעביר כל פולניה על דעתה.

 (הכותבת מבקשת לציין שיש סיבה כפולה לשיבוץ התמונה, המנחשים נכונה יקבלו טרופית)

לפני חצי שנה, אחרי שנתיים בערך של השתעשעות ברעיון (כי בכל זאת אני איטית כשזה מגיע לדברים בלתי הפיכים), מצאתי את עצמי בדיזנגוף סנטר, מעלעלת בחוברות עם צילומים של דרקונים, גולגולות, וסמלים סינים עתיקים. חלק מהקעקועים היו מזעזעים בפי עצמם. לקטגוריה הזאת נכנסים כל הלבבות למיניהם (במיוחד אלה שכתוב עליהם אמא במרכז), חלק היו יפים בתור תמונה בחדר ומזעזעים בתור תמונה על האפידרמיס, וחלק היו מקסימים נקודה. הבעיה היחידה הייתה שאף אחד מהם לא היה הקעקוע שלי.   

זה, בשילוב על המחשבה של מחט רוטטת על העור של הבטן העליונה שלי, הספיק בשביל לשכנע אותי לעשות אחורה פנה ו"לישון על זה". ישנתי על זה בערך יומיים עד שהבזיק לי הקעקוע שלי. בתור בן אדם אימפולסיבי וחסר יכולת לדחות סיפוקים מיידיים החלטתי לישון על זה עוד שבוע (כל הדילמות האלה נותנות לי לגיטימציה להשלים שעות שינה), וכעבור שבעה ימים בדיוק התייצבתי באומץ אצל ליאור המקעקע

אומץ, כפי שאתם יודעים, הוא דבר יחסי, ואם הייתם שומעים את הלב שלי באותם רגעים, בוודאי הייתם תוהים אם חיל הפרשים של ספרטה החליט לעשות קאמבק. כדי להעביר את הזמן עד רגע האמת, החלטתי לנסות ולנהל שיחת חולין עם ליאור. התכוונתי לשאול משהו בנוגע למזג האוויר ובטעות שאלתי אם זה כואב. הוא אמר שכן. אחר כך התכוונתי לבדוק את עמדותיו הפוליטיות ורק בהיסח הדעת שאלתי אם זה כואב מאוד. הוא אמר שכן. רציתי לזרוק איזו מילה על עולם הקולנוע הישראלי ונפלטה לי השאלה האם זה נחשב מקום כואב במיוחד. הוא אמר שכן והתחיל להרכיב את המחט. honesty is the best policy ? לא כשמעורבים חפצים חדים.

למרבה המזל, הספקתי בשנייה האחרונה להצטייד בטלי, מה שהסתבר להיות החלטה ספונטנית ומבריקה. טלי, כמו חברה טובה אמיתית, דאגה לתמוך בי נפשית ("אוי! זה נראה כל כך כואב!"), לשיר לי שירי עידוד ("מי גיבורה? מי?") ולמנוע ממני לפרוש אחרי שתי דקות (סביר להניח שבלעדיה, הייתי מסתובבת עכשיו עם קו שחור על הבטן העליונה) . אבל התפקיד המרכזי של טלי היה להזכיר לי להמשיך לנשום.

באמת הייתי די גיבורה, ולמעט הבעות מיוסרות ויבבות מעוררות חמלה שמרתי דווקא על פאסון וקור רוח. אחרי שעה בערך (אחת השעות היותר ארוכות בחיי) השתחררתי הביתה עם חיוך גאה ופתק הוראות. במשך שבוע בערך מרחתי משחות, ספגתי הפרשות, והצצתי כל חמש דקות לראות מה שלום הילד החדש. אחרי שבוע הילד הבריא, ומאז הוא מרחף בגאווה, כחול ויפיפה – הקעקוע שלי.  

מישהו מכיר? (רמז)