horizon, שאם תשאלו אותי הוא כוכב עולה בשמי ישראבלוג, הוכיח השבוע שהוא יודע לקרוא את האותיות הקטנות ושלח לי חידה במייל. אין ספק שהטיימינג שלו היה נוראי, בגלל שהוא גרם לי לחשוב על חבלים וקשירות (בסוף תבינו, ובינתיים תלכו לצבוע את הראש הכחול שלכם בורוד-עתיק), במקום לפתור מבחן בית ב"אלגוריתמים מקוונים ומקורבים" (שזאת הגרסה המודרנית של אוניברסיטת ת"א לאינקוויזיציה). מה שכן, הוא (שוב) הזכיר לי שאחד הדברים שעושים לי הכי טוב בחיים (ואני מדברת בסדר גודל של חצי אורגזמה) זה לפתור חידות.

בכל פעם כשאני שומעת חידה חדשה התהליך מתחיל - גלגלי השיניים התוך-מוחיים, שבימים כתיקונם מעלים חלודה, מתחילים פתאום לחרוק. אפשר לזהות בבירור ניצוץ בעיניים (אם כי יש סיכוי שזאת ההשתקפות של המנורה), אודם בלחיים ושיר בלב. אני יכולה לומר די בודאות שאני שורפת קלוריות בתהליך הזה, וכשהאסימון נופל סוף כל סוף, אפשר לשמוע אותו עד אילת.

זה התחיל עוד כשהייתי ילדה, כשאבא היה שואל אותי את כל חידות ה"יש לך 3 דליים למינהם" למינהן (ואני הכרחתי אותו למצוא את כל הוריאציות האפשריות לחידה הזאת), ואת חידות ה"תרנגול, זאב, ועכבר בית מצוי צריכים לעבוד את הנהר". חלק ממשחקי הילדות שלי עם אבא היו גם חפיפת משולשים, אבל זה כבר נכלל בקטגורייה של ילדות עשוקה.

אח"כ עבדתי תקופה בחברת בראש טוב, חברה שעוסקת בארגון אירועים של משחקים וחידות הגיון. זהו עסק שהתחיל כחלום של משפחה מקסימה אחת (בראשות יעקב ועליזה בכרך), והמשיך כעסק של משפחה מקסימה ומורחבת שכוללת כבר עשרות מדריכים. הייתה לי פעם מורה שאמרה לי למצוא משהו שאני אוהבת לעשות ולמצוא מישהו שישלם לי על זה - העבודה ב"בראש טוב" בהחלט ענתה על שני הקריטריונים.

אז לכבוד סופה"ש להלן 3 חידות. הפותרים נכונה יקבלו ח"ח ושתי נשיקות על לחי שמאל (אל תזלזלו - יום יבוא וזה יהיה שווה מליונים בשוק השחור של דרום בולגריה).

לחימום: חידת מטבעות (מתוך הספר מספר חזק מאת עמי בירנבוים)

מטבע אמיתי שוקל גרם אחד יותר ממטבע מזויף (אשר שוקל מספר שלם של גרמים). נתונים 101 מטבעות מתוכם 50 מזוייפים. אתם מקבלים מטבע אחד וצריכים לקבוע ע"י שקילה אחת במאזני חוג, אם המטבע מזויף.

לריצת מאה מטר: החידה של horizon

אתם נמצאים בחדר ענק, עם תקרה בגובה 100 מטר.

במרחק 500 מטר זה מזה משתלשלים מהתקרה 2 חבלים, באורך 100 מטר כל אחד.

המטרה: לעמוד על הרצפה כשבידכם 60 מטר של חבל חופשי.

בתנאי ש: אתם יכולים לקרוע את החבל עם השיניים ולשרוד נפילה של עד 20 מטר.

למרתון: חידה שנשאלה בראיון הקבלה לאינטל

ברחוב יש 10000 (עשרת אלפים) פנסים. כולם כבויים.

בלילה הראשון בא גמד קטן, קופץ ומדליק את כל הפנסים.

בלילה השני הוא בא ומכבה כל פנס שלי.

בלילה השלישי הוא משנה מצב (כלומר מכבה אותו אם הוא היה דלוק ומדליק אותו אם הוא היה מכובה) של הפנס השלישי, השישי, התשיעי... (כל פנס שהוא כפולה של שלוש בקיצור)

בלילה ה - i הוא משנה מצב של כל פנס שהוא כפולה של i

כך במשך 10000 לילות.

כמה פנסים ישארו דלוקים בסוף?

שלכם באהבה, 

ואם גם אתם מאלה שאם נותנים להם את האצבע הם רוצים את כל היד אתם יכולים לבדוק גם ב:

אתגרים

אלף אפס - שעשועי מתימטיקה

brainfood

מי אני?

כמו ילדה פולניה מבית טוב הלכתי ללמוד מדעי המחשב. במהלך הלימודים האלה ניתחתי אלגוריתמים, דיבגתי תוכניות ובעיקר ערכתי מעקב עקבי וקפדני על אפיוני הצמיחה של דשא האוניברסיטה (תקין אם כי בעל גוון צהבהב). בין לבין הייתי עסוקה במחקר מעמיק של כמה שעות אפשר לדחוס אל תוך יממה אחת (כאמור, השיא האישי שלי זה 29), ובלעבוד בשלוש משרות במקביל, אחת מהן בחברת מחשבים גדולה. במסגרת העבודה הזאת חיטטתי במשך שנתיים בקרביהן של מערכות יוניקס, תמכתי בבעיות טכניות שונות ומשונות, וסבלתי מכיחלון שפתיים עקב הטמפרטורה הסיבירית בחדר המחשב.

למרות כל זאת , אחרי תואר וחצי, במהלכם חלמתי בלילות על פליפ-פלופים (דלגלגים בשפת הקודש), דמיינתי רשתות זרימה, ואמרתי "hello world" בלפחות שלוש שפות שונות, אני מוצאת את עצמי עומדת חסרת אונים מול המחשב האישי שלי.

קומפי (וכאן נשאלת השאלה האם זהו סוג של נוירוזה לקרוא לחפצים דוממים בשם), הצטרף כדייר משנה לדירת הסטודנטים שלי לפני יותר משנה, ומאז, כמו זוג נשוי טיפוסי, אנחנו מנהלים יחסי אהבה-שנאה. הרמזים הראשונים לאופיו הסורר התגלו כבר בהתחלה, כשקומפי סירב להתקין את עצמו מחדש. אחרי שידולים רבים והזעקת יחידת החילוץ של איסתא הוא הואיל בטובו לעלות, ובתור תזכורת למי באמת הבוס, השאיר לינק לכונן D בתוך כונן D. שולי אתם חושבים? גם אני חשבתי כך עד שניסיתי להשתמש בפעם הראשונה באופציית החיפוש וגיליתי שאני יכולה לשבת ולחכות להכחדתם של המקקים.

השלב הבא היה אי הסכמתו של קומפי לקלוט לתוכו שום סוג של מודם. כמו פקיר הודי, הוא התעקש להתבודד מהעולם, ולא עזרו כל אמצעי השכנוע שלי (בשלב הזה כבר התחלתי לדבר אליו) – קומפי לא רצה להתיידד עם מחשבים אחרים. אחרי שלושה שבועות של ניתוק וירטואלי, וטכנאי מחשבים אחד מותש, הגיע היום הגדול, בו נמצא המודם המיוחל.

מערכת היחסים שלי עם קומפי התייצבה על שווי משקל עדין (או אם נדייק – סוג של מלחמה קרה). בתקופות טובות הוא משרת אותי בנאמנה, מעלה אפליקציות במהירות האור ומנגן לי את המוסיקה שאני אוהבת. בתקופות פחות טובות, הוא נוקם על ידי פגיעה עקבית בחשבון הבנק שלי (ע"ע זיכרון, כרטיס קול, מאוורר...) או משתדל להיתקע בדיוק כשיש מסמך חשוב ולא שמור על המסך (כן כן, מרפי הוא המלך).

אני מצידי מוכנה להישבע על דוכן עדים, שלמעט מספר זניח של טיפות קפה שמצאו את דרכן אל המקלדת, ומספר זניח עוד יותר של מילות גנאי (וממילא אין לו אמא, לקומפי), מעולם לא ניסיתי לגרום לו נזק. אבל קומפי בשלו, ממשיך את מרד הנעורים שלו ומפתיע אותי כל יום עם תקלה חדשה.

ניסיתי להדחיק את העובדה שמערכת היחסים שלנו מדרדרת לאיטה, ובכל פעם שהמסך של קומפי הפך לפתע ורוד, שללתי את האופציה של מגעים רופפים, והעדפתי לחשוב שהוא פשוט שמח לראות אותי. אבל גם אחרי שפינקתי את קומפי במסך חדש ודק, הוא לא היה מרוצה, ובתגובה השמיע מידי פעם קולות של טרקטור ביום עבודה קשה. בכל פעם כשהדלקתי אותו היו לו מצבי רוח של אישה לפני מחזור: פעם עולה ופעם לא, כשהוא טורח להגדיל בהדרגה את רפרטואר הודעות השגיאה שלו.

 

ניסיתי להשתמש בכל הטריקים שלמדתי בעבודה, שזה אומר בעיקר לכבות ולהדליק, ואם אין ברירה להוציא את הכבל, לנער את הביטים החוצה, ולהחזיר חזרה. קומפי החליט לחסוך לי עבודה ולכבות את עצמו וולונטרית, כדי שחלילה לא אטריח את עצמי ואלחץ על הכפתור. לבסוף הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת - הילד בן 5, יש לו חום גבוה, והוא ללא ספק עשה את שלו.

 

עכשיו אני מצפה לקומפי ג'וניור, ועוד יום יומיים אני אהיה שוב מחוברת לעולם החיצוני.

 

 

---

 

המדריך של מייקרוסופט ל windowsXP

מדריך הטרמפיסט למחשבים

אם נתקעתם בלי מחשב ולא בא לכם להגיע לשרייבר: המדריך לאינטרנט קפה ברחבי העולם

על טכנופוביה

חידון - האם אתם יכולים להבדיל בין פרצופים של מהנדסי מחשבים לבין כאלה של רוצחים סדרתיים?