הכותרת הזאת קיבלה את פניי באינבוקס היום בבוקר ונראתה לי כמו פנינת חוכמה כזו מרוכזת, שנהיה לי חשק לכתוב בעצמי משהו על הנושא החשוב של בעיטות בתחת.

כי באמת עושה רושם שלאחרונה אני מקבלת מכתבי פיטורין בקצב שבו צצים בתי קפה חדשים בתל אביב. בקושי הספקתי להגיד "ג'אווה ג'אווה פרוקסי פרוקסי", וכבר אני מסכמת חמישה חודשים חביבים בטרגטייז (אגב, מישהו רוצה לקנות אולי?) שהסתיימו בדיוק בחנוכה, כשבמקום סופגניות קיבלנו כווווול המפתחים (שזה בתרגום חופשי כווווול החדר) שלושים יום התראה.

אז בצער רב ארזתי בארגז קרטון (כן כן, כמו בסרטים!) את כל יצירות האוריגמי שהספקתי לקפל ואת הציורים שתליתי על הקיר כשהתחלתי להרגיש בבית ברגע של בוחן מציאות מוטעה. אמנם הסתפקתי לעבוד שם שנייה ורבע, אבל זה גם בערך הזמן שלוקח לאנשים ולמקומות להיכנס לי אל תוך הלב, וזה לא היה קל להיפרד שוב, במיוחד כשהתחושה הכללית היא: "הכיף רק התחיל, לא?".

אבל הזכרתי לעצמי שאטאצ'מנט לספינות שוקעות לא הביא אותי עדיין לשום מקום, אמרתי יפה שלום, והלכתי.

ואז התחילה תקופת הראיונות, שכבר השוויתי אותה בעבר (הלצערי לא רחוק כל כך) לתקופת הדייטים (הלשמחתי כבר רחוקה למדי). האנלוגיה רק התחדדה –  מעבר לצורך ההדדי להרשים, ולרצון ההדדי שזה באמת יצליח – אז או שאני רציתי אותם והם לא רצו אותי, או שהם רצו אותי ואני לא רציתי אותם, או שאף אחד לא רצה את אף אחד. ובכל מקרה מישהו (בדרך כלל אני) היה צריך לחכות ליד הטלפון ומישהו (בדרך כלל הם) היה מזמין לקפה.

ההבדל העיקרי בין ראיונות עבודה ודייטים הוא אסתטי: המחשוף, כמובן, היה מחוץ לתחום, ובכלל השתדלתי שלא ללבוש יותר משני גוונים בבת אחת, ורצוי שאף אחד מהם לא יהיה כתום. אבל כמו בדייטים, גיליתי שאני משעממת את עצמי למוות בשלב מסוים, מתפללת שמישהו ישאל אותי משהו מקורי ולא שוב איפה אני רואה את עצמי בעוד חמש שנים (בקצב הזה – כמלצרית בקפה הלל), וכמו בדייטים, מידי פעם היו גם כאלה הזויים, כמו המנכ"ל ששלף באמצע הראיון את החוברת "הדרך אל האושר" והדגיש עמודים נבחרים ("היה ראוי לאמון" הוא העמוד הפייבוריטי שלי, מייד אחרי העמוד שהוקדש ל"אל תרצח"), תוך הרצאה סיינטולוגית על טונים רגשיים בליווי שרטוטים משולשים להדגמה.

מכסת הדחיות שקיבלתי בחודש הזה היתה מספיקה בשביל להוריד את הבטחון העצמי של דודו טופז לגובה של ציפי שביט. מצד שני, זה לא שאני הייתי כזאת קלילה וזורמת  אם במסגרת הדרישות שלי לתפקיד (מעניין, מאתגר, מתגמל, משרה חלקית, חברה' מעולים, מנהל ישיר סבבה, אופק של שנתיים לפחות, וחלב טרי במקרר) גם חיפשתי משרה שתעשה לי פרפרים בבטן. כן כן, פרפרים -  כאילו הסיקסטיז לא עברו מהעולם.

גם פיתחתי סטנדרטים חדשים למושג בררנות. הארגון הזה נראה לי הסתדרותי מדי, התפקיד ההוא נראה לי משעמם מדי, לבוס הזה כרתו את איבר התקשורת הבינאישית, והמראיינת ההיא נראתה לי אנטיפטית. נתניה זה רחוק מדי, יבנה זה לא באמת נ.צ. הגיוני, ומסתבר שיצאתי מסמטאות תל אביב כדי לחפש במשך חצי שעה חנייה ב...רחובות.

מסביבי התחילו אנשים ללחשש לי שאולי כדאי לי להיות ריאלית ולהתחיל להתפשר. "עבודה לא באמת אמרו להיות מעניינת, בגלל זה קוראים לה עבודה", אמרו לרוחי סחוטת הראיונות. "חברים יש לך מספיק, את לא צריכה כאלה גם בעבודה", אמרו לנפשי רוויית הנדודים. "אין כמעט מקומות כמו שאת מחפשת", אמרו לי. ואני, כמו בת עשרה מרדנית ונחרצת התעקשתי שאני לא צריכה הרבה מקומות, אני בסך הכל צריכה אחד. אבל עמוק בפנים התחלתי לאבד קצת ממפלס האופטימיות הקוסמית שאני טורחת לתחזק, ותהיתי אם האחד הזה יתגלה אלי במאה הנוכחית. וקצת לפני ששקלתי לברר האם מחפשים עובדים בקפה הלל, הם הגיעו, הפרפרים.

מה אגיד לכם, מסתבר שאם מאמינים מספיק חזק -  you CAN have it all. בראיון ההסטורי, שבו התחלתי להרגיש את האדרנלין מעיר אותי מתרדמת החורף, הבנתי בשלב מסוים שזה זה. במיוחד בקטע בו המראיין שטח בפניי את כל החסרונות של התפקיד וכל אחד ואחד מהם היה עבורי ייתרון. ואם נחזור, בפעם האחרונה בהחלט, לאנלוגיית הדייטים – זה לא חוכמה למצוא בן זוג שהתכונות הטובות שלו מוצאות חן בעינייך. החוכמה היא למצוא מישהו שגם השריטות שלכם משתלבות יפה.

ולעניינינו – חתמתי אתמול על חוזה עם מיקרוסופט, בקבוצה קצת לא קונבנציונלית (אבל היי, גם אני) שעוסקת בחדשנות. התגובות מסביב חלוקות – אושי מבסוט, גם כי הוא רואה כמה אני מאושרת, וגם כי שוב יש סיכוי שאני אביא (לחם שיפון) הבייתה בזמן שהוא ישב ויכתוב ספרים. כמה חברים נזפו בי על שהצטרפתי לכוחות האופל, לאחרים רווח על שמיציתי את פרק הסטארט-אפים בחיי, ואמא שלי נורא שמחה ואז שאלה: "אז תגידי, מה בעצם החברה הזאת עושה?"

אז בשבוע הבא אני פותחת עוד פרק בחיי, בתקווה שהפעם מדובר בספר עב כרס ולא בעוד עלון פרסומת. אני באופן אישי מאושרת מהמאסטר-פלן שההוא שם למעלה סידר בשבילי, ומאוד מאוד מתרגשת להתחיל לעבוד כבר. ואת הפוסט הזה אסיים בהנחות היסוד שלי שרק קיבלו אישוש בחודש האחרון:

1. הכל, אבל הכל לטובה.
2. "לפעמים חלומות מתגשמים" זה לא רק סלוגן של כוכב נולד.
3. לא הולם אותי שחור .

נכון, זה ניו-אייג'י להפליא, אבל זה גם אותנטי לא פחות.

בשמחות. רק בשמחות.