בתחילת חודש תשיעי עדיין לא טרחנו לדון בסוגייה החשובה של איפה עומדת להתרחש הלידה. ואז, נהג שפנה פרסה במקום אסור, היישר לתוך המכונית שלי עזר לנו להחליט. התאונה לא היתה רצינית, וכנראה שבכל סיטואציה אחרת הייתי ממשיכה לעבודה בלב דופק אך בנפש רגועה. אבל הרופא שלי אמר שבשבוע 36 כבר לא לוקחים סיכונים, ואני החלטתי להיות ילדה טובה ולנסוע למוקד לנשים הרות. 12 שעות, 4 מוניטורים, 3 אולטרה-סאונד, 2 רופאים ומיון יולדות אחד אחר כך התגבשה תחושת בטן די מוצקה – הילד הזה לא צריך להיוולד בבית חולים.

כעבור כמה ימים כבר פגשנו את ענת המיילדת המופלאה, שסיפקה לנו עוגיות חלבה, הערכת משקל, והרבה תשובות לאלה שיטענו שלידת בית בטוחה פחות מלידה בבית חולים, ושאנחנו מסכנים את העובר ואת האם (להלן – אני) עבור גחמה אופנתית. לא שזה מנע מאנשים להציף אותנו בהפחדות ובתחזיות אפוקליפטיות, ולא שזה מנע מחברותי להסביר לי שעד שלא ילדתי אין לי מושג עד כמה ארצה רופא מרדים בסביבה. הדבר היחיד שזה מנע זה מאמא של עומר לישון טוב בלילה.

ליתר בטחון, וכדי לא להתקבע עשינו סיור בחדר לידה בתל השומר. המיילדת הראשית היתה מקסימה, הציוד הרפואי נראה חדיש, מכונות השתייה נראו מפתות. אבל כבר בכניסה לחדר עומר חטף חום ואני חטפתי קלסטרופוביה, וביחד הגענו להחלטה הסופית – הילד הזה, בלי נדר ואם הכל יעבור בשלום, יוולד אצלנו בסלון. יריית הפתיחה הרשמית של הפרויקט נשמעה, ותוך שבוע הבית הפך ללונה פארק של לידות. הבריכה המתנפחת היתה בהיכון, כדור הפיסיו היה בהישג יד, חבל ארוך השתלשל מהתקרה, חיבור מיוחד של צינור אולתר, וגם מזרון ואביזרי ספיגה למינהם נערמו. גם אם משהו ישתבש, חלילה וחס, וניאלץ בסוף להתפנות לבית חולים, לפחות נוכל להשכיר את הדירה לקרקס נודד.

למען הכנות אגלה שניסינו, שני פריקים של שליטה וחובבי מספרים יפים שכמונו, לכוון ל 11.1.11. השקענו, כתבנו ביומן, הודענו לכל החברים שישלחו אנרגיה ואפילו תכננו לערוך יום קודם לכן מסיבת עידוד ילודה, ולהשתמש בכל הטריקים שכתובים בספר להשראת לידה. אבל הילד שלנו הוכיח שכבר מבטן יש לו אופי משלו, כמו גם את חוסר הסבלנות של ההורים שלו, והוא החליט להקדים.

המים התחילו לדלוף במוצ"ש בלילה. "איט'ס שואו-טיים", אמרתי לעומר, שכנראה הקשיב בקורס ההכנה ללידה כי מייד הציע שנלך לישון כדי לצבור כוחות. ניסינו לישון ואחרי שתים וחצי שניות הבנו שזאת לא אופציה ריאלית ולכן עברנו לתוכנית החלופית – לראות סרט. שעות הלילה חלפו בהתרגשות ובנעימים, הצירים התחילו להיות סדירים וכואבים יותר ובשש בבוקר החלטנו להזעיק את ציפי הדולה.

ציפי הגיעה בשמונה עם ציוד הכרחי לכל יולדת – שיקוי לידה סודי (אני יכולה להישבע שבטח היתה שם עין של עטלף), מחצלות גדולות, וקרואסון שוקולד. הבוקר היה שליו – בהשראת עומר טיילנו לנו בשדות הירוקים שליד הבית כאשר מאחורינו מדדה פמליית חתולי הרחוב שלנו. בהשראת ציפי אפינו עוגת שמרים (שזה אירוע מכונן בפני עצמו). היה באמת קסם באויר, וכששוטטנו במטע עצי הזית של השכנים, לא יכולנו לדמיין את עצמנו מעבירים את הזמן לאור ניאונים במסדרון של בית חולים.

הצירים הלכו והתגברו אבל ההפוגות שביניהם גרמו לי להאמין שלידה זה בסך הכל תהליך נסבל וניתן להכלה. ובאמת, בין ציר לציר הייתי קומניקטיבית להפליא, שמרתי על מורל גבוה והתלוצצתי עם מלווי. שעתיים אחר כך כבר התחילה להתגנב אלי ההבנה לגבי למה נשים מבקשות אפידורל. אבל מכיון שאפידורל לא היה אופציה, אני ביקשתי את ה second best – הבו לי מיילדת.

ענת הגיעה לקראת שש, בשלב בו אני כבר הפסקתי להיות חברותית ושקעתי לסוג של עולם פנימי גדוש אוקסיטוצין ואנדרופינים. בדיקה וגינלית ראשונה העלתה בשורות מאכזבות – שתיים וחצי אצבעות פתיחה, והדרך עדיין ארוכה. ואז התחלנו את מחול הלידה. בין הבריכה והמקלחת, בין כסא הלידה והמזרון, בין הבטן לגב, בין כאב והקלה. אני מתלבטת עד כמה לצנזר עבור נשים שטרם ילדו ואסתפק בלספר שכן, זה באמת כואב. שלא, לא מדובר בקונספירציה נשית. ושלעזאזל, כל פעם שנדמה שזה לא יכול להיות יותר גרוע – זה רק מחמיר.

זה היה מסע משותף. של התינוק אל תוך תעלת הלידה, שלי אל תוך עצמי ואל תוך גופי. ושל שלושת המלווים המסורים שלי. האויר היה רווי באהבה, בהתכווננות ובדיוק. הגוף שלי פעל לפעמים מעצמו, בתנועות שלא הכרתי. עומר היה משענת חזקה ובוטחת, ציפי עטפה אותי ברכות, וענת ניצחה על הכל כמו אמנית אמיתית. ואת הקצב? את הקצב קבעו רק הקטנצ'יק ואלוהים.

היה קשה, היה כואב, היה ארוך. אבל היה כל כך נכון. לא תמצאו אותי מטיפה ללידות בית, או אפילו ללידות טבעיות. אם יש משהו שהלידה הזאת הזכירה לי הוא שכל אישה צריכה להקשיב לעצמה, במיוחד באירועים כל כך משמעותיים של החיים. אבל מה שבטוח שהבחירה הזאת היתה נכונה עבורנו, ושזאת הלידה שאיחלתי לעצמי. אם הלידה משולה לשער – אז כזה בדיוק ייחלתי לעבור, כזה שיוצאים ממנו מועצמים, בוטחים ומאמינים יותר בכוחות גדולים מאיתנו ובכוחותנו שלנו אנו.

בסביבות תשע בערב התחילו צירי הלחץ, ונתקלנו בשני בלת"מים. הראשון הוא שכבר לא היה לי כוח ללחוץ, והשני שלא היה לי שמץ של מושג איך בדיוק אני אמורה ללחוץ. כך שבמשך שלוש שעות שמעתי קריאות עידוד של "זהו, זה הסוף! זה הסוף!", שזו הגרסה המיילדותית ל"זאב! זאב!". בחמישה לחצות, הראש כבר ניכר לעין, וענת אמרה שהילד הזה יצטרך לבחור את תאריך הלידה שלו. שעה אחר כך הוא עדיין היה בפנים.

כף של גלידה וטונות של אהבה ועידוד נתנו לי כוח ללחוץ.

רגע של הארה וידע פנימי הסבירו לי איך.

הראש הגיח, ומייד אחר כך גם הגוף. זעקה קטנה לפתוח את הריאות ואז... הוא היה עלי. הבן שלנו.

אחרי 39 שבועות, אחרי 26 שעות צירים, לאור נרות, לצלילי מוסיקה מדהימה, בבית שלנו, והנה הוא פה. חלק, יפיפה, עירני לחלוטין, הוא שכב לי על הבטן עם עיניים פקוחות לרווחה. הלב שלי נושם בפליאה.

לא ייאמן. ההריון נגמר, הלידה נגמרה. הכל מתחיל.

ברוך הבא לעולם. ברוך הבא הביתה.

מוקדש לשותפים למסע -

לעומר אהוב ליבי, שהאמונה שלו הפכה את המסע הזה לאפשרי, שחיזק והחזיק, שחיבק בצירים הראשונים ושצעק ביחד איתי בצירים האחרונים.

לציפי, שכל הרעיון המטורף והנפלא והמדויק הזה היה בכלל שלה. על הרכות, ההכלה ועל הידע.

לענת, שהזכירה לי איך ללדת, איך להניק, ואיך להתחיל להיות אמא.

ולפרי בטני – קורן.