כבר סיפרתי לכם על נפלאות מערכת העיכול שלי, וכבר סיפרתי לכם על חוויות ניתוח הוצאת התוספתן שלי. אבל אני לא זוכרת אם סיפרתי שכבר פתחו לי פעם את הבטן והוציאו משם את כיס המרה, בגלל שהוא החליט להתעניין בארכיאולוגיה ולייצר מאובנים משל עצמו. זה היה לפני קצת יותר משלוש שנים, ניתוח לא מאוד מסובך שמבוצע בלפרוסקופיה, אשר השאיר אותי עם קצת פחות מרה, וקצת יותר צלקות.

נכון, זה לא נורא, אבל החלטתי שאם כבר קיבלתי במתנה משהו שהוא בלתי הפיך, למה לא לקחת את זה עד הסוף, להוציא מעז מתוק, ולעשות מהצלקת משהו יפה. אז מה אם אף אחד (כמעט) לא רואה? צלקות על הבטן הן מעצבנות לפחות כמו אבק מעל הארונות: גם אם לא רואים אותו, המחשבה שהוא שם יכולה להעביר כל פולניה על דעתה.

 (הכותבת מבקשת לציין שיש סיבה כפולה לשיבוץ התמונה, המנחשים נכונה יקבלו טרופית)

לפני חצי שנה, אחרי שנתיים בערך של השתעשעות ברעיון (כי בכל זאת אני איטית כשזה מגיע לדברים בלתי הפיכים), מצאתי את עצמי בדיזנגוף סנטר, מעלעלת בחוברות עם צילומים של דרקונים, גולגולות, וסמלים סינים עתיקים. חלק מהקעקועים היו מזעזעים בפי עצמם. לקטגוריה הזאת נכנסים כל הלבבות למיניהם (במיוחד אלה שכתוב עליהם אמא במרכז), חלק היו יפים בתור תמונה בחדר ומזעזעים בתור תמונה על האפידרמיס, וחלק היו מקסימים נקודה. הבעיה היחידה הייתה שאף אחד מהם לא היה הקעקוע שלי.   

זה, בשילוב על המחשבה של מחט רוטטת על העור של הבטן העליונה שלי, הספיק בשביל לשכנע אותי לעשות אחורה פנה ו"לישון על זה". ישנתי על זה בערך יומיים עד שהבזיק לי הקעקוע שלי. בתור בן אדם אימפולסיבי וחסר יכולת לדחות סיפוקים מיידיים החלטתי לישון על זה עוד שבוע (כל הדילמות האלה נותנות לי לגיטימציה להשלים שעות שינה), וכעבור שבעה ימים בדיוק התייצבתי באומץ אצל ליאור המקעקע

אומץ, כפי שאתם יודעים, הוא דבר יחסי, ואם הייתם שומעים את הלב שלי באותם רגעים, בוודאי הייתם תוהים אם חיל הפרשים של ספרטה החליט לעשות קאמבק. כדי להעביר את הזמן עד רגע האמת, החלטתי לנסות ולנהל שיחת חולין עם ליאור. התכוונתי לשאול משהו בנוגע למזג האוויר ובטעות שאלתי אם זה כואב. הוא אמר שכן. אחר כך התכוונתי לבדוק את עמדותיו הפוליטיות ורק בהיסח הדעת שאלתי אם זה כואב מאוד. הוא אמר שכן. רציתי לזרוק איזו מילה על עולם הקולנוע הישראלי ונפלטה לי השאלה האם זה נחשב מקום כואב במיוחד. הוא אמר שכן והתחיל להרכיב את המחט. honesty is the best policy ? לא כשמעורבים חפצים חדים.

למרבה המזל, הספקתי בשנייה האחרונה להצטייד בטלי, מה שהסתבר להיות החלטה ספונטנית ומבריקה. טלי, כמו חברה טובה אמיתית, דאגה לתמוך בי נפשית ("אוי! זה נראה כל כך כואב!"), לשיר לי שירי עידוד ("מי גיבורה? מי?") ולמנוע ממני לפרוש אחרי שתי דקות (סביר להניח שבלעדיה, הייתי מסתובבת עכשיו עם קו שחור על הבטן העליונה) . אבל התפקיד המרכזי של טלי היה להזכיר לי להמשיך לנשום.

באמת הייתי די גיבורה, ולמעט הבעות מיוסרות ויבבות מעוררות חמלה שמרתי דווקא על פאסון וקור רוח. אחרי שעה בערך (אחת השעות היותר ארוכות בחיי) השתחררתי הביתה עם חיוך גאה ופתק הוראות. במשך שבוע בערך מרחתי משחות, ספגתי הפרשות, והצצתי כל חמש דקות לראות מה שלום הילד החדש. אחרי שבוע הילד הבריא, ומאז הוא מרחף בגאווה, כחול ויפיפה – הקעקוע שלי.  

מישהו מכיר? (רמז)

הרשו לי להתגאות ולספר שבשעה טובה ומוצלחת הגשתי לפני שבוע את התיזה. אין ספק שיש בזה משהו מרגש, וכדי להעצים את ההתרגשות הזאת הדפסתי כל עותק בצבע אחר, בתקווה שהמזכירה לא תזדעזע מהיוזמה ותשלח אותי למקצה שיפורים. השלב הבא הוא המבחן על התיזה שבשבילו אני צריכה למצוא זמן פנוי ומשותף לשלושה פרופסורים. זה אולי נראה פשוט, אבל זאת משימה שוות-קושי לנסיון להפגיש בין בוש, שרון וצביקה פיק בערב של ירח מלא. עד שהאירוע יגיע, יש לי בערך חודש לאפות עוגיות, להיזכר בכל האפקטים שאני יודעת ב powerpoint, ולהתכונן נפשית לחקירה צולבת (ולהגנה נואשת) על כל 55 העמודים שלי.

מה שכן, בערך שעתיים אחרי שהגשתי את התיזה, חלפה לה הרגשת האופוריה ופינתה את מקומה לאי שקט קל. עוד שעה חלפה ואי השקט פינה את מקומו לפאניקה מרוסנת, שהתפתחה אחרי עוד שעה להתמוטטות עצבים והתייצבה לבסוף על משבר-קיום חביב. בשלב הזה כבר היה לי ברור – אני לא בנויה לזה, אין לי מושג איך להתמודד עם הבטלה הזאת, אין לי כלים להתמודד עם חוסר המעש, ולמה אף אחד לא הכין אותי לזה?

אחרי שתי כוסות מים (נחמן שי היה ונשאר הגיבור הלאומי שלי), פתחתי בסערה את מדור הדרושים, נחושה למצוא את  משרת חיי, כזאת שלא תגזול את כל זמני היקר (בכל זאת, נשארו לי עדיין אחד או שניים או שבעה עיסוקים בחיים), שתהיה מאתגרת, מלהיבה ומסעירה, שתתגמל אותי במשכורת שמנה, בונוסים נדיבים, וטיסות חודשיות ליעדים אקזוטיים בחו"ל.

תוך כדי דפדוף בין דפי העיתון, הבנתי שזה בדיוק הזמן הנכון לתרגול אקטיבי של הנמכת ציפיות. חצי מהמשרות נפסלו מייד, כי מסתבר שתואר שני במדעי המחשב מאוד משמח את אמא ואבא, אבל פחות מרשים אנשי כוח אדם של חברות היי טק. הפעם האחרונה שעבדתי בהיי טק הייתה לפני שלוש שנים, והאמת שאני בקושי זוכרת איך מתכנתים hello world בלי שגיאות סינטקס. מהר מאוד הבנתי שאם אין לך ניסיון של 17 שנה לפחות בפיתוח SQL.NET מבוסס מערכות GHF34, פלוס ראש צעיר ודינמי ונכונות לשעבד את נשמתך ללינוקס, כדאי לך להמשיך לדפדף ולעבור מדור. עברתי.

זו אחר זו נפסלו כל משרות המלצרות למיניהן. האידיאולוגיה שלי גורסת כי בן אדם שלא מסוגל להביא את כוס הקפה שלו מהמטבח לסלון בלי להשאיר שביל-עמי-ותמי על הרצפה, לא צריך להוות איום לשלמות מכנסיו של הציבור. מסיבות דומות גם ויתרתי מראש על כל משרות המזכירות (סליחה – מנהלות אדמיניסטרטיביות), בהנחה שאם היו לי אי אילו כישוריים מנהליים כבר הייתי מזמן מצליחה לסדר את ערימות הניירת של עצמי, משלמת את חובי בביטוח לאומי, ומוצאת שיטה טובה לזכור איזה יום היום.

בשביל טלמרקטינג אין לי סבלנות, בשביל לכתוב אף אחד לא משלם כסף בימינו,  ויועצת יופי נשמע לי דודתי להחריד. מודעה נוספת מחפשת צעירות נאות, ליברליות ומשוחררות, לעבודה מתגמלת בדירה יוקרתית. תופתעו לשמוע אבל החלטתי לוותר על ההצעה המפתה כי למרות שאני צעירה, נאה וליברליות, בדיוק תפוס לי הגב (מדהים איך שחיי האבטלה מוציאים ממני בדיחות קרש). בסופו של דבר נשארתי עם דף מלא איקסים שחורים והצעת עבודה פוטנציאלית אחת: ניהול קו חלוקת סנדוויצ'ים. מושלם.