הדרך משדה התעופה בבומבי אל קולבה, הרובע התיירותי, היא הפרומו של הודו. בין שעה וחצי לשעתיים של תקציר למה הולך לקרות לך בחודש הקרוב. הכל מתמצה לדעתי בשכונת הפחונים, בהם ממש על שפת הכביש הראשי עומדים צפופים עשרות בתים בגודל מטר על מטר, שמורכבים מיריעות פח בשביל הקירות ויריעות בד בשביל הדלתות. הכל מתנהל בחוץ – הבישולים, חיי החברה, משחקי הילדים. אלה מסתובבים קרועי בגדים, יחפי רגליים, ודלי שומן, בדיוק במידה הפסטורלית הנדרשת לכל תמונת עוני ראויה. אבל, כשמסתכלים טוב מגלים שבלא מעט מהבתים האלה פועלת טלוויזיה צבעונית. כזאת היא הודו – ארץ הניגודים - אוכלים מהרצפה, מחרבנים על הכביש, אבל רואים טלנובלה (ע"ר).

לא לוקח הרבה זמן בהודו להיתקל בתנועת הראש המסורתית של ההודים, משהו בין תנועת מטוטלת לנענוע הראש של הכלבים שאנשים שמים על הדש-בורד. זה, בליווי ה"אצ'ה" המפורסם הוא התשובה האולטימטיבית לכל דבר. אפשר להשתמש בו בכל הקשר ויכולה להיות לו כל משמעות שבעולם – כן, לא, שחור, לבן, אחלה או לך תחפש את החברים שלך. פחות או יותר כמו המקבילה ההודית למילה "וואלה", בהבדל אחד – זה מדבק. אחרי שבוע גילינו שאנחנו מנענעים את הראש גם מתוך שינה.

ההודים, וזה גם בהשוואה למצב לפני שנתיים בסך הכל, נהיים נודניקים מקצועיים עם הזמן. היציאה לרחוב לקנות נייר טואלט (שהוא על פי החישוב שלנו המוצר היחיד שערכו האבסולוטי גבוה יותר ממוצר מקביל בארץ) אינה טריוויאלית בכלל. שלושה נהגים יסתכלו לך בעיניים ויציעו לך ריקשה, גם אם אתה רוצה להגיע לצד השני של הרחוב. שני ילדים יבואו ויבקשו עשרה רופי (כי היום אפילו לקבצנים יש מחיר בסיס), ועוד אחד ירוץ ויביא את אחיו התינוק מדובלל השיער בשביל הגיבוי. מהחנות משמאל יצעק לי בחור: "מאדאם... אנא הכנסי פנימה", ומימין צועק עוד ברנש את אותו הדבר לאושי רק עם "סר". מקדימה יגיע איזה רוכל, בדרך כלל עמוס בפריטים שאין שום סיכוי שבעולם שיהיה לכם שימוש בהם. בבומביי זה היה בלון בצורת נורת חשמל בגודל מטר על שניים, באודייפור זה היה סט של שיניים תותבות. ואז, בדיוק כשחשבת שנגמרו כל כיווני ההטרדה האפשריים יגיח מאחורה איש רכוב על פיל ויציע לך סיבוב. ונייר הטואלט? אותו יציעו לך חמישה אנשים, כשהם מפרטים את מספר הריבועים ואת הכדאיות הכלכלית של הקנייה אצלם. אלה הרגעים היחידים (אבל היחידים!) בטיול, שבהם אתה מתחיל לשקול את שיטת הניגוב ההודית, ע"ע יד שמאל.

כממו שאתם בטח כבר יודעים הודו גדולה. מאוד גדולה. הרבה יותר גדולה מ... תל אביב למשל. ונכון, יש את המסלול התיירותי, שמכיל את המסלול הישראלי, שמכיל כמות מוגבלת של ערים ומקומות שכולם יגיעו לשם בשלב ומצב צבירה כזה או אחר. אבל עדיין, גם הודו הישראלית היא הרבה יותר גדולה מ... תל אביב למשל. אז איך אפשר להסביר את זה שפוגשים שם את כולם? בסיכום כללי פגשנו שלושה סטודנטים לשעבר של אושי, חברה מהתיכון שלי, עוד אקס של חברה (שטייל עם אח שלו, שהוא סטודנט לשעבר של אושי), ולקינוח, לכל החברים בעבודה ששאלו אותי בצחוק אם פגשתי את ליאור, אז כן. פגשנו גם אותו.

 בגלל שהודו כל כך גדולה הנסיעות מהוות חלק לא מבוטל מהטיול. מהר מאוד הגענו לתובנה שאוטובוס בהודו זה סיוט אבל רכבת היא דווקא חוויה נחמדה. בעיקר כשמתעקשים על המחלקה עם מיזוג האוויר. זה לא שהמיזוג פועל, כמובן, כי עדיין מדובר פה בהודו, אבל מחיר הכרטיס גורם לסלקציה טבעית של האנשים בקרון. מוקפים באנשים שיש להם גם חליפת עסקים וגם תואר שלישי, ישבנו עם מכנסי הדייגים שלנו ושיחקנו טאקי.

באחת הרכבות שנסענו בהם היה עכבר. אושי החליט שזאת אינפורמציה מספיק חשובה בשביל להעיר אותי באמצע הלילה לעדכונים. אני העדפתי להמשיך לישון. אושי החליט שזאת אינפורמציה מספיק חשובה בשביל להעיר את ההודי שישן לצידנו לעדכונים. "יש פה עכבר!", הוא הודיע בדרמטיות (שלא לומר בפאניקה). ההודי פתח עין אחת, אמר: "כן, אבל עכבר קטן...", וחזר לישון.

באותה נסיעה, בהיותנו אנשים מחונכים ונקיים החלטנו לאסוף את כל הזבל שלנו בארגז קרטון. כשזה התמלא בשאריות אוכל, ניירות טישו משומשים ושאר מיקרובים, הלך אושי לחפש פח. הרכבת, בהיותה רכבת הודית לא מחונכת ולא נקייה, לא הכילה פח כזה. הכרטיסן, בהיותו איש רגיש למצוקותיו של הזולת, הבחין באושי ולקח ממנו את הארגז. אושי לא הספיק למצמץ לפני שהכרטיסן פתח את הדלת, וזרק את הקופסה החוצה, אל הפח הכי גדול בהודו – אמא אדמה.

הנסיעות הארוכות שלנו גם הכילו עצירות ביניים בערים הודיות ענקיות, מגעילות למדי, ודלות מאנשים דוברי אנגלית. נהגי הריקשה בהו בנו בעיני עגל מייד אחרי שלקחו אותנו לקצה הלא נכון של העיר. מסעדות הפועלים הגישו לנו אוכל חריף כל כך, שכבר היה עדיף לשתות אקונומיקה ישר מהבקבוק, והנסיון להזמין בננה לאסי כשל אחרי חצי שעה. מסתבר שבננה היא לא מילה בינלאומית אחרי הכל.

עוד לפני כן, בהאמפי שבדרום התפעלנו מחלוקי הנחל בגודל שלושה מטר שפזורים שם בכל מקום. הסתובבנו, טיילנו. פגשנו אנשים מקנדה, שבדיה, נורבגיה, אנגליה, גרמניה, שוויץ, ספרד ואפילו סלובניה. אבל... ישראלים איין. באחד הימים החלטנו לעשות סיבוב לצד השני של הנהר, לראות מה קורה שם. הלונלי פלנט הבטיח לנו שיט בסירת משוטים עגולה רומנטית (המכונה כססונית בפי הישראלים), אבל כל מה שמצאנו היה סירת מנוע עמוסת הודים. לנו זה לא שינה, ממילא קשה להיות רומנטי בחום של 45 מעלות בצל. הגענו לצד השני וגילינו אתר תיירות ענק ונטוש למדי. המסעדות ריקות, הגסט האוסים סגורים, הנפש החיה היחידה היא פרה תועה, ואין שום רמז לחיים תבוניים באזור. המשכנו ללכת בשביל. הלכנו הלכנו הלכנו הלכנו הלכנו, ואז מצאנו אותו, בקצה השני של הצד השני של הנהר, אפוף בארומה קלה של ג'ראס, גדוש בראשים עם ראסטות ובאפים עם נזם – הגסט האוס של הישראלים.

בהאמפי גם הגענו למסקנה, שאנחנו לא אוהבים תגליפים. נכון, הלונלי פלנט (שכבר פישל בפסקה הקודמת) מספר על התגליפים עוצרי הנשימה פה, ועל התגליפים שאסור להחמיצם שם, אבל לנו לא נעצרה הנשימה פעם אחת, וגם לא ראינו שום תגליף שלא יכולנו להחמיץ. הזוג הספרדי שהצטרפנו אליהם לטיול יומי הקשיב בדריכות למדריך שהסביר להם באריכות על החשיבות ההסטורית, הדתית, התרבותית, החינוכית והפילוסופית של כל תגליף. אושי העדיף לתרגם לי: "את יודעת נגה, ביום עם ראות טובה במיוחד, אפשר לראות מפה אפילו את ים המלח".

אושי גם לא מתלהב משקיעות וזריחות וטוען שאחת האובססיות של הלונלי פלנט היא לסמן גבעות נבחרות בתור "סאנרייז פוינט" ואז לשלוח לשם מאסות של תיירים אומללים בארבע לפנות בוקר. אני דווקא כן התלהבתי מהקונספט והתעקשתי להקים אותו טרוט עיניים ואומלל רק בשביל לראות את השמיים הופכים מכחול כהה לורוד ולתכלת. ככה זה, אתה יכול להוציא את הנערה מהקיטש, אבל אתה לא יכול להוציא את הקיטש מהנערה. אחרי לא מעט זריחות, ואחרי המון המון שקיעות, הכתרתי את השקיעה של פושקר בתור המנצחת הבלתי מעורערת של הטיול (ברזולוציה איומה תודות לישראבלוג):