את המשפט הזה אני שומעת לאחרונה, בוריאציה כזו או אחרת בתגובה לכך שאנחנו תרים אחר בית בלוד. הרבה גבות מורמות בעוד אנחנו חורשים על לוחות מודעות, מכתתים רגליים, מנהלים מערכות יחסים עם מתווכים, ובודקים מאיפה בדיוק נגרד את המשכנתא. אבל החלטנו להקים בית בעיר הזאת – למרות הכל ובזכות הכל.
קצת רקע [למי שלא מכיר אותנו]. גם אנחנו משתייכים לאותו מעמד בינוני פיקטיבי אשר עלה לכותרות מאז תחילת הקיץ האחרון. אשת תוכנה בחברת הייטק, דוקטורנט לנוירוביולוגיה, עולל בן עשרה חודשים וכלב תלת רגלי. על הנייר יש לנו הכנסה משפחתית סבירה ביותר, ובתרגום חופשי אנחנו העניים הממוצעים. גומרים את החודש אבל לא ממש חוסכים, אוכלים במסעדות אבל לא נוסעים לחו"ל, שוכרים יחידת דיור קטנה במושב, ומשלמים את ההלוואה על הרכב.
כשעלתה שאלת המגורים, הציב כל אחד מאיתנו (חוץ מהעולל והכלב) שני תנאים. עומר רצה שהבית יהיה שלנו, ושתהיה לו קרקע לגדל עליה את העגבניות שלו. אני התעקשתי על יישוב שיש בו קהילה, ולא לבלות יותר משעה וחצי ביום על הכבישים. השוואה קצרה בין חשבון הבנק לבין המציאות הנדלנית השאירה אותנו עם שלוש אלטרנטיבות עיקריות – דרום דרום, צפון צפון, או חו"ל חו"ל.
התחלנו לחרוש את הארץ, ולא פסלנו שום דבר על הסף. ניסינו לשכנע את עצמינו שזה סביר לנהוג מדרום עוטף עזה לבאר שבע בכל יום (זה לא), שאני לא אמות מבדידות בחוות בודדים בנגב (אני כן), שיש אפשרות להתפרנס ממשהו שקשור למקצועות שלנו ברמת הגולן (אין), ושמסילת הרכבת אל בקעת בית שאן באמת תושלם עד 2015 (ברור, לא?). הסתובבנו במעלה צביה של אנשי האימאן (ואז קראנו שהם רשומים ברשימת הכתות הרשמיות) בדקנו יישוב ליד תל חי (ואז גילינו שכל הילדים מדברים ביניהם כורדית) וכמעט והצענו מועמדות לניהול בית ספר שדה במצפה רמון (אבל גם מהנוף הכי יפה בעולם קשה לעשות קריירה).
איזה תסכול. הרי באמת ובתמים בדקנו את האופציה שהציבה לנו הממשלה – לצאת לפריפריה. כבר שכנענו את עצמנו להתרחק מהחברים, מבתי הקפה התל אביביים, מחיי התרבות של המרכז, ממקומות העבודה שלנו, מקבוצת התיאטרון שלי, מהמשפחות. אבל בהיעדר יכולת להתפרנס בכבוד מבלי להתפשר על ההגשמה העצמית, ומבלי לשרוף אחוזים ניכרים מהמשכורת על דלק נראה שהגענו לכביש ללא מוצא.
בדיוק מהדד-אנד הזה צצה לוד. השתלשלות מקרים הביאה את עומר לרכז פרוייקט התנדבות בלוד מטעם מכון ויצמן. כדי להכיר קצת את הנפשות הפועלות נערך לו סיור בעיר, ממנו הוא חזר הביתה מואר, והתחיל לזרוק לאויר מילים כמו "צדק חברתי", "נתינה", "אהבת אדם". אני ניסיתי להחזיר את הלסת למקום ולהבין לאן בדיוק נעלם הציניקן והמיזנטרופ הגאה שאיתו התחתנתי. שתבינו, בימים כתיקונם זה התפקיד שלי במשפחה לחבק עצים, להעביר זקנים את הכביש ולארגן אירועי התנדבות. התפקיד של עומר הוא לנזוף בי על שאני חיובית, מעצבנת ומבזבזת את זמני על זוטות כגון הזולת.
אבל זה העניין בלוד. יש משהו מאוד חזק במפגש איתה, וכבר שלושה חודשים שאנחנו נפגשים איתה שוב ושוב, מנסים להכיר אותה על רבדיה. אנחנו מנסים
לדבר עם כל מי שאפשר – החל מראש העיר וכלה במוכר התירס החם שברחוב. נפגשנו עם מנהלות בתי ספר, עם נשים נפלאות במועצת התושבים, עם אנשי הקרן לפיתוח לוד, עם אחראית התרבות בעירייה, עם מתווכים, עם גננות, עם מנכ"ל תאגיד המים המקומי ועם החברה להגנת הטבע. כמו בחיזור איטי אנחנו נפתחים אליה והיא נפתחת אלינו.
בינתיים הספקנו ללמוד שזאת עיר עם איזורים מכוערים להחריד כמו גם אנשים יפים להפליא. זאת עיר שיש בה רב תרבותיות חסרת תקדים והסטוריה התיישבותית רבת שנים. זאת עיר עם המון כאב אבל עם לא פחות גאווה. זאת עיר עם פשע אבל גם עם דלתות פתוחות והכנסת אורחים. זאת עיר שממוקמת במרכז גוש דן ובכל זאת היא פריפריה לכל דבר. זאת עיר למודת ניהול כושל, שחיתויות ואכזבות , ועדיין נשארה בה הרבה תקווה. זאת עיר של ניגודים, של שונות ואולי בכך קסמה – כי היא מיקרוקוסמוס של כל מה שקורה במדינה הזאת. ואני, דיסוננסים תמיד עשו לי את זה.
אז דווקא מתוך המקום המפוכח שאינו מייפה את שאין לייפות, אנחנו מאמינים שהעיר הזאת עוד תפרח, אם רק מספיק אנשים ירצו בכך. נכון, מדובר בהימור,
אבל לאור רוחות השינוי שכבר מורגשות באוויר, זה מרגיש לנו כמו הימור מושכל. כבר קרוב לשנתיים שאנחנו מנסים לגבש קהילה כדי להקים יישוב חדש,
או לעבור ביחד אל הפריפריה, אבל כמספר הרגליים כך מספר הדעות, ההעדפות, הרצונות. אז החלטנו שנתחיל לבד, וייראו כי טוב ויצטרפו. בינתיים כבר
מצאנו מספיק שכנים טובים ללוות מהם חלב.
שלא לדבר על זה שהעיר הזאת מספקת לכל אחד מאיתנו אלף אפשרויות לצאת מעצמינו ולתת. לא משנה מה אתה אוהב לעשות, או במה אתה טוב, בטוח קיים צורך בעיר הזאת שבדיוק אתה תוכל למלא. והרי אין זכות גדולה מזאת - להעביר הלאה חלק מהמתנות שקיבלנו בחיים. אז בין אם אתם עוסקים בחינוך, טכנולוגיה, אומנות, גננות או בניין, ובין אם בא לכם על התנדבות חד פעמית או תהליכית ומתמשכת, צריכים אתכם בלוד. כן כן, בדיוק אתכם.
עד כמה אנחנו רציניים? רציניים עד כדי לרשום את הילד בגן בלוד, עד כדי לבלות שם לפחות יום או יומיים בשבוע, עד כדי להיות מעורבים בחצי תריסר
פרוייקטים חברתיים במקביל. עדיין, עם כל הכוונות הטובות, הכל תלוי בכך שנמצא בית קטן צמוד קרקע שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו כלכלית. כי אם לא
שם, אז באמת שהמדינה הזאת שמה לנו מקלות בגלגלים. אבל למה להיות שליליים? אני מאחלת לעצמינו, ולכל הנוודים האחרים - שנמצא בקרוב את פיסת האדמה שלנו, שניטע בקרוב את העץ הראשון שלנו, והכי חשוב - שניצור בקרוב את הקהילה שלנו. מי מצטרף?
ורק בשביל השויץ, הטקסט פורסם גם בסלונה ובYNET.
(טיפ לחיים - אם אתם מפרסמים משהו ב YNET, עשו לעצמכם טובה ואל תקראו טוקבקים, בלי שריון הכוונה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
