השליש השלישי, כמו שכתוב בספרים, התחיל בסימן כובד. יריית הפתיחה שלו הסתנכרנה עם נפילת המתח של אחרי החתונה. הטלטולים של הריקודים העלו מהאוב בעיית גב ותיקה. הבטן התחילה ללחוץ לכל הכיוונים, שלפוחית השתן התכווצה כצימוק, ואפילו כרית ההריון המופלאה לא איפשרה לי למצוא תנוחה נוחה אחת בלילה. ערב אחד תקפה אותי תחושה מוזרה. הרגשתי שפיל ענקי יושב לי על החזה ובעזרת החדק שופך חומצה אל תוך הגרון. "מזל טוב! יש לך צרבת", חייך אלי בן זוגי והושיט לי כוס חלב.

אישה בחודש תשיעי, הנה זה בא. ואני כבר נראית בהריון "על אמת" מה שאומר שאני זוכה להרבה כבוד באשר אלך. אנשי האבטחה בסופר כבר לא בודקים לי את התיק (כנראה שיש מחקרים על כך שנשים בהריון מרוכזות מדי בעצמן מכדי להזיק לציבור), החברות לא מרשות לי להרים אפילו מזלג שנפל על הרצפה (פן משקלו האסטרונומי של המזלג יגרום לנזק בלתי הפיך לעובר) ואנשים זרים מרשים לעצמם להטיף לי כשאני שותה כוס יין.

כפי שאפשר לצפות מאישה גדושת הורמונים, אני רגישה לכל הערה הנוגעת למשקלי, ואלה כמובן לא ממעטות להגיע. "פילה", "דובה", "שמנה", "בלון", "ענקית", "עומדת להתפקע"... מעולם לא היה מגוון גדול כל כך של שמות תואר שלהם זוכים מימדיאני דווקא זוכרת ימים ששקלתי יותר מעכשיו גם בלי להיות בהריון. לפחות כשהייתי סתם שמנה, היה לאנשים טאקט.

העוברצ'יק נהיה יותר ויותר נוכח, מותח איברים, מלטף אותי מבפנים ומתחזק מיום ליום, אם להאמין למה שהצלעות שלי מספרות. אני מתבוננת על הבטן המקפצת ומדמיינת אותו מנהל לו"ז של שיעורי ריקוד, קיק בוקסינג ושחייה צורנית. מעניין איזה אופי יש לו, לגוזל. ההורים שלי מסתובבים עם סיפורי אימה על ילדה שהיתה נשכבת באמצע הסופר, מטיחה אגרופים על הרצפה וצורחת. על איך בגיל שנתיים ישנתי לראשונה לילה שלם והם היו בטוחים שקרה לי משהו. ההורים של עומר מספרים על  ילד שהסתבך בכל קטטה אפשרית, ושאמו בילתה בחדר המנהל באורח קבע. אם יש צדק קוסמי, או אם הגנטיקה תוכיח את עצמה, כנראה שיוולד לנו פושטק קטן ומופרע. אבל בתחושה שלי מדובר בילד טוב ומתחשב.

אז הסקרנות די הורגת אותי, ואני כבר מתה לדעת מי זאת הנשמה שבחרה בנו כהורים. מצד שני, זאת תקופה שמאופיינת גם בהצפות של פחדים וחרדות, במיוחד לאור כל סיפורי האימה שטורחים לספר לי חבריי ההורים. "תשני טוב עכשיו, כי לא תוכלי לישון בשמונה עשרה שנה הקרובות", "החיים שלך עומדים להיגמר", "תהני כל עוד אפשר", "השנה הראשונה קטלנית לזוגיות", "לא יהיה לך רגע לעצמך" וכדומה. אבל אני מתנחמת בכך שאותם הורים בדיוק משתמשים במונחים של "אושר טהור", "הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים", "למה חיכיתי כל כך הרבה שנים?" ו"את לא תביני מה זאת אהבה אמיתית עד שתלדי".

למרות שאנחנו אמורים להתחיל להתכונן ללידה, אנחנו לא עושים הרבה דברים במישור הפרקטי. אצל עומר זה נובע מתוך אמונה שאת הכל אפשר לסדר ולקנות בשעתיים. אצלי זה נובע מתוך שילוב של עצלות והדחקה. אמא שלי לעומת זאת כבר נשברה ונכנסה לחנות של דברי תינוקות ויצאה משם עם מלתחה שלמה. תוך שעתיים הבגדים היו מכובסים (עם אבקת כביסה מיוחדת לתינוקות כמובן) ואבא דיווח על כך שהיא קופצת להסתכל על החבל פעם בשעה וחוזרת עם חיוך דבילי. אני מפרגנת – לפחות עשר שנים שהיא כבר מחכה בשביל להגיע למעמד.

ככל שעוברים הימים מציפים אותי בטיפים על שיטות להרגעת תינוקות צורחים, בטלפונים של יועצות הנקה ובספרי השנה הראשונה של התינוק. בכלל, נדמה שככל שהבטן שלי טופחת, הזהות שלי נעלמת ולא נותרו כמעט אנשים בעולם שמדברים איתי על נושאים שאינם קשורים ללידה או לאימהות שאחריה. ואני, האג'נדה היחידה שיש לי לחיים פלוס אחד היא שאשאר גם קצת נגה בתוך האמא נגה.

מעבר לזה, אני משתדלת לא לצאת בהצהרות. אני לא מתחייבת להישאר קרייריסטית כי יכול להיות שאעדיף שנעבור ליישוב טבעוני בצפון, לגדל עגבניות אורגניות ולהניק עד גיל שבע. מצד שני, אני לא מבטיח שאנצל את זכותי להאריך את חופשת הלידה בכמה חודשים כי אולי אחרי חודש כבר אשתגע ואשווע לשיחה אינטילגנטית עם אנשים מבוגרים. אני לא מתחייבת להיות אמא קולית כי אולי דווקא ההיסטרית שבי תצא החוצה, אבל מצד שני, אולי בכלל הילד יגדל עם החתולים בגינה. גם בקשר לסוגיית האפידורל אין לי עקרונות מגובשים, את בית החולים בטח נבחר בסוף על פי הטלת מטבע ותוכנית הלידה שלי מסתכמת ב"נראה מה יהיה ונזרום".

אם לשפוט לפי ההריון אז לא התחלתי כאם העשור – שתיתי לא מעט כוסות יין אדום, לקחתי פה ושם איזו שאכטה, לא הקפדתי על הויטמינים ויש לי זכרון עמום של תזונה נכונה מהי. התעצבנתי לא מעט, עשיתי פחות מדי יוגה, לא השמעתי מספיק מוסיקה קלאסית לעובר, ולא ניהלתי איתו שיחות נפש. ולמרות זאת, נדמה לי שנתתי לו משהו חשוב – האמנתי בו וביכולת שלו לגדול לבד, ונתתי לו די הרבה לטיפות עידוד. הוא כבר עושה את שאר העבודה.

וטפו טפו, הוא עושה עבודה מעולה. הראש של הברנש כבר למטה, הריאות כבר בשלות, את השנים וחצי קילו כבר עברנו והרופא נתן אישור לשיגור (למרות שהמליץ לחכות שבועיים שלושה לפחות). עכשיו רק צריך לחכות ולראות מתי יתאים לו להגיח.

כמעט אמא.

(טפו טפו וכל זה...)

שנה מעוברת - חלק א

שנה מעוברת - חלק ב

השליש השני, כמו שכתוב בספרים, היה השליש הקליל והנעים. המשקל התייצב על משהו הגיוני, הבטן היתה קטנה וחמודה, העוברון התחיל לבעוט ולהיות מוחשי, אני התחלתי לעשות יוגה ובעיקר לזהות שרידים של עצמי במראה. חזרתי לדבר, חזרתי לכתוב, חזרתי לצייר והתחלתי לשיר. הבחילות חלפו, העליזות חזרה, הליכות הבוקר נהיו נמרצות, והעיתוי היה מושלם על מנת לקפוץ שבע שעות רצוף בחתונה של עצמי.

אפילו הcravings התחילו להיות בריאים יותר. אם בשליש הקודם הייתי מחסלת סיר מלא בפופ קורן כארוחת צהריים לגיטימית, בשליש השני הכרחתי את חמותי לספק לי מרק עוף בכמויות מסחריות, את חמי להחמיץ מלפפונים בסיטונאות, ואת בעלי להשיג לי גבינה בולגרית מעודנת.

בשליש הזה, לא היה שום דבר מעניין במיוחד שקשור להריון אולי רק בדיקת מי שפיר (שהיתה כנראה מיותרת, אבל את זה תמיד יודעים רק בדיעבד). הביקורים אצל הרופא נהיו נדירים יותר, וגם באינטרנט לא היה שום חידוש מהפכני, למעט העובדה שהקטנצ'יק התחיל לשהק.

אה, ולמעט העובדה שצמח לו זלזל. כי אני, כמו בכל הקלישאות, כבר בניתי על שמלות וסרטים בשיער, וגם אני, כמו בכל הקלישאות פרצתי בבכי קורע לב על כסא המרפאה ויבבתי: "יעשו לו ברית והוא ילך לצבא!!". מיאנתי להתנחם בהבטחות של חברותי על זה "שיהיה לך מאהב קטן בבית", ובעיקר נאחזתי בכך שאני לא יודעת לשחק כדורגל (וגם לא את החוקים), שמעולם לא התיימרתי להבין גברים יותר מדי, שמה פתאום נהיה קריוטיפ זכרי בתוך הבטן הנשית שלי, ושל לאן נעלמה הבובה הבלונדינית שהייתה אמורה להיוולד בעוד כמה חודשים.

במקביל, ובאותה עצמה התחילו לבעור ייסורי המצפון. איזו מין אמא אני שכבר עכשיו אני לא מקבלת אותו כפי שהוא? ואיזו מין כפיות טובה על שגם נכנסתי להריון מהר ובלי בעיות, וגם העובר בריא (טפו טפו) וזה מה שבאמת חשוב, ואילו מסרים קוסמים הוא קולט עכשיו בבטן, שלא לדבר על עוד כמה שנים כשיגדל ואבא שלו יספר לו, או שיקרא באינטרנט על איך שאמא בכלל בנתה על וריאציה ורודה שלו.

חברה טובה וחכמה שלי אמרה לי שזאת רק ההתחלה, דוגמה אחת מני רבות שעוד יגיעו לאותם הרצונות שיש לנו עבור הילדים שלנו. שיהיה רופא או שיהיה עורך דין, שיהיה ילד טוב או שיהיה מרכז המסיבה, שיהיה רגיש או שיהיה קשוח, שיהיה בן או שיהיה בת. כל כך הרבה דברים אנחנו רוצים עבורם – חלק בשביל עצמנו, כי הילדים שלנו הם אחרי הכל גם קצת שלוחה שלנו. חלק בשבילם – כדי שיהיה להם קל/נוח/שמח יותר בחיים, וחלק בשביל אלף ואחד סיבות אחרות. והשיעור הכי גדול הוא אולי לתת להם לעשות את הבחירות שלהם, לאפשר להם להיות הם. השיעור הזה בקבלה מתחיל, מסתבר, כבר מהרחם.

גם אני, לאט לאט התרגלתי לרעיון, תוך כדי בהייה מזדמנת בתמונה המהממת של אבא שלו כשהיה תינוק. גם הזכרתי לעצמי שאמנם כישורי הכדורגל שלי מוטלים בספק אבל לפחות יהיה לי עם מי לעשות סנפלינג וצניחה חופשית, מעבר לכך שלבנות רובוטים מלגו זה ממש מגניב.

בסוף השליש השני גם התחלנו את הקורס להכנה ללידה. אחרי חמישה שיעורים יצאנו מצויידים בידע נרחב על אוקסיטוצין, במבחר מתכונים להכנת שלייה (!!), בסולידריות אנושית (כל הנשים חושבות שהבעלים שלהם לא מבינים אותן, כל הגברים חושבים שקורס הכנה ללידה הוא מיותר) ובאבחנה שזוגות נוטים להיות דומים להפליא (או להחריד – תלוי במקרה) אחד לשנייה.

כך נגמרה הישורת ואני המשכתי להתגלגל (בכל מובן) אל עבר הטרימסטר האחרון...