לפני שבוע הגיע לארץ ידיד יקר ואוסטרלי שלי, היישר ממלבורן. הכרתי אותו דווקא בניו-זילנד, כשעשינו לפני שנתיים ביחד את המילפורד-טרק. ארבעה ימים בטרק ניו-זילנדי הם למעשה גיבושון קטן, כך שנהיינו חברים טובים ואפילו הצלחנו, תודות לפלאי הטכנולוגיה לשמור על קשר רציף. דארן (או בשם החיבה דאז), הוא כנראה אחד משלושת התיירים היחידים כרגע בארץ, כך שאני מרגישה מחויבות לאומית להראות לו את מבחר הפאבים של תל אביב (למי שמכיר אוסטרלים - הביטוי "דבר אלי בפרחים" מתרגם ל"דבר אלי בבירות").
בתור טיילת מושבעת, הגעתי למסקנה שזה בזיון שטרחתי לסמן סיכות ברחבי הגלובוס אבל לא מצאתי לנכון לבקר חלק מהמקומות שנמצאים לי ממש מתחת לאף (ואני לא מדברת על הנמשים), ולכן החלטתי לנצל את ההזדמנות שנקרתה לי, בדמות מדריכת התיירים, ולקחת את דאז לגן הבוטני, השוכן בערך מטר וחצי מהבית השני שלי בשנה וחצי האחרונות - האוניברסיטה.
אין ספק שהוא שווה ביקור, קודם כל כי זה בחינם (חשיבה סטודנטיאלית טיפוסית) אבל גם כי יש שם אוסף לא יאומן של קקטוסים. פשוט מדהים לגלות כמה זנים שונים של קישקשתאים יש שם, צמח שעולה ברמת המגניבות שלו אפילו על רוב סוגי הקורנפלקסים. יש שם קקטוסים שנראים כמו כדור גדול ועגול (ואני רק חשבתי על האומללים שהתיישבו עליהם בטעות), יש קקטוסים שנראים לי כמו חייזרים (שהזכירו לי את הפעם ש... טוב, לא חשוב), ויש קקטוסים מיניאטורים.
האחרונים הזכירו לי שפעם היה לי אחד כזה. נורא אהבתי אותו, אבל לא משנה כמה חום ואהבה נתתי לו, כמה שירים וסיפורים השמעתי לו - הקטן התחיל לגסוס בהתמדה. שעות של שיחות נפש, חיזוקים חיוביים, ועידודים בלתי פוסקים, כל נסיון עלה בתוהו, וצבע צהבהב וחולני התחיל להתפשט בפניו של הקקטוס. ניסיתי עליו את כל מאגר הבדיחות שלי, הבאתי לו חבר כדי שלא יהיה בודד, והנחתי לו על האדמה קריסטלים לחיזוק הצ'אקרות. כלום לא עזר והקקטוס מת. אני נכנסתי לדפי ההסטוריה בתור הבן אדם היחיד שהצליח לייבש קקטוס למוות.
הקקטוסים בגן הבוטאני הם לא היחידים שהזדמן לדארן לראות. מאז שהגיע הוא נהנה מקשת רחבה של תגובות ממבחר הצברים המקומיים. החל מתגובות תדהמה (אז מה בעצם את עושה פה, הא?), תגובות מרגיעות (באת להתפוצץ פה, הא?), תגובות צבאיות (אקשן, הא?) ותגובות פחות אינטלגנטיות מהממוצע (אתה יודע, האנגלית שלך ממש טובה!)
גם החברים ממלבורן לא הבינו מה יש לבחור צעיר לחפש בין כל הטנקים שמסתובבים פה ברחובות, שלא לדבר על ההורים שלו שעוברים התקף לב פעמיים ביום. הם מציפים אותו בSMS-ים טיפוסיים ("אל תיסע באוטובוסים!!", "אל תיסע לירושליים!!", "אל תשכח ללבוש סוודר!!"), ומנהלים טבלת יאוש עד הטיסה חזרה ביום שישי הבא.
דארן דווקא נהנה פה (או שהוא מנומס מדי בשביל להגיד אחרת), ועורך מחקר אנתרופולוגי על המאפיינים הצבריים. הוא טוען שזה המקום היחידי בעולם שבו אנשים מצליחים לרדת ולעלות לרכבת בבת אחת, ושזה המקום היחיד שבו כשאנשים צועקים אחד על השני זה לא בהכרח אומר שהם עצבניים (למרות שלפעמים זה אומר שהם כן).
חוץ מזה הוא מופתע מזה שהפאבים פתוחים עד הבוקר (ולא סוגרים את הבאסטה בשלוש, כמו באוסטרליה), ושמבקשים ממך תעודה מזהה בכניסה, ולא בשביל לבדוק אם זה חוקי בשבילך לשתות אלכוהול. הוא טוען שנהגי המוניות הישראלים הם עם, ולא עומד בקצב של כמויות המזון שהאמהות היהודיות של כל החברים שלו מספקות לו. speaking of, כשלקחתי אותו לטיול בצפון ואל האמא הפרטית שלי, הוא קנה אותה מייד כששלף כמה מילים ביידיש. מסתבר שהשפה הזאת לא באמת גוססת, היא כלי נהדר לגרימת אושר לאמהות.
בעוד שבוע דארן יחזור לכור מחצבתו אשר שוכן כמה איזורי זמן אבל כמה אלפי שנות אור מפה. אנחנו הצברים נשאר פה - קצת קוצניים מבחוץ, הרבה רכים מבפנים.
שגרירות אוסטרליה בישראל למי שמתעניין פה, וקנגורו שירותי הגירה למי שמתעניין שם.
הגלריה הלאומית של אוסטרליה והאתר לאומנות אבוריג'ינית.
המוסיקאים יתעניינו בודאי באתר של בית האופרה, או אולי דווקא באתר הרשמי של קיילי מינו (כי גם היא משלהם).
חובבי החיות יקפצו לבקר בגן גורו, ויקראו גם על התוכים באוסטרליה.
הצוללנים בחבורה, או סתם כל אלה שראו את "מוצאים את נימו" (זאת בטח הפעם השמינית שאני שמה את הלינק הזה) ישמחו לראות תמונות מה-great barrier reef - אחד מגני העדן האוסטרלים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
