לאחרונה אנחנו עדים למתקפת פרסומות חדשה בזירת ההגיינה הנשית, הפעם מכיוון חברה חדשה בשם kotex. אחת ולתמיד, יש לי שלושה דברים להגיד לכל החברות שמייצרות לנו תחתוניות עם או בלי כנפיים:
1.אנחנו מרגישות מספיק נשיות גם בלי שיזכירו לנו 7 פעמים ביום שיש לנו הפרשות ושאנחנו מדממות פעם בחודש.
2. בזמן מחזור בלתי אפשרי להרגיש קלילה כפרפר. הגבול התחתון של הקלילות זה סוס יאור.
3. איך בדיוק אצבע יכולה להיות יותר הגיינית ממוליך שהיה אטום באריזת פלסטיק? האם אתם חושבים שעשו אותנו באצבע? (היה פה משחק מילים - אותי הוא שעשע)
רפרוף על האתר של החברה גילה שיש שם תוכנה גאונית לחישוב מתי יגיע המחזור הבא. כל מה שצריך להכניס זה מתי היה המחזור האחרון, כמה זמן הוא נמשך, ומהו פרק הזמן בין המחזורים. סטארט אפ! אני מקווה שהמחשבים שלהם לא יקרסו תחת עול המתימטיקה הגבוהה הזאת. המשכתי בעבודת המחקר היסודית וגיליתי דף בו עלי לבחור באחד משמונת החפצים (האדומים) כדי לדעת איזו מין אישה אני. יצאתי אישה חזקה, בטוחה בעצמה, אסרטיבית ופמיניסטית. אחר כך כמובן בדקתי את כל השאר, ומכיון שכל חפץ מעיד על אישה נפלאה מסוג אחר יוצא שכל הנשים בעולם מדהימות. לוגיקה פשוטה שאי אפשר באמת להתווכח איתה.
כשהייתי בת 16, וחוץ מלחיבוקים, לחידות ולחברים, הייתי מכורה גם לויכוחים, עברתי את תקופת הפמיניזם הלוחמני שלי. במסגרת תכנון חיי עד גיל 50 (לשאלתכם - אני מזמן כבר בפיגור עצבני בלו"ז), דמיינתי לעצמי קריירה מפוארת ותובענית, עם ימי עבודה בסופם אני אשוב לבעלי עקר-הבית, שיגיש לי ארוחת ערב מעשה ידיו וקפה הפוך עם קצף. כמובן שכל זה יקרה אחרי שאהיה לוחמת אמיצה בשטחים, וארים משקולות בשעות הפנאי.
על המין הגברי הסתכלתי כמו על עדר חיות טרף שכל המטרה שלו היא להשתלט עלי ועל אחיותיי, אויב אכזרי ומסוכן שבא כדי להדביק לי את הרגליים לבלטה שליד הכיור (מעמד האישה), או לחילופין לגרום לי לעשות לו ילדים מקיר לקיר ואז ללכת לפזר את זרעו ברחבי העיר. במסגרת הנחות הבסיס האלה, הייתי בהיכון תמידי להוכיח לכל זכר שהעז לפתוח לי דלת, מי באמת לובשת את המכנסיים. חוץ מזה בדיחות על בלונדיניות מטומטמות נענו במבטים רושפי אש מכיווני, וצורך עז להוכיח שאפילו אם אין לי כרומוזום Y זה עדיין לא מוריד לי אוטומטית 30 איי-קיו.
עם השנים התרככתי כמו חמאה במחבת והדברים היחידים שאני מרימה בשעות הפנאי זה את העטים שנפלו על הרצפה. את השירות הצבאי שלי עשיתי בבסיס הכי רחוק מקרבי ועוד יותר הכי רחוק מהשטחים שיש וקריירה מפוארת אין לי, אלא אם כן אתם מגדירים סטודנטיאליות נצחית בתור קריירה. מתישהו בדרך הגעתי למסקנה שאם אני לא אלמד לבשל אני אמשיך לאכול אורז של קנור לשארית חיי, ואני אפילו עושה ספונג'ה כמו גדולה (פעם, כשעל הצ'קים של המשכורת היו עוד כמה ספרות הייתי גם מעסיקה עוזרת, בינתיים היא תבעה אותי, וזה כבר סיפור אחר). את אוסף בדיחות הבלונדיניות שלי אני מטפחת בהתמדה, ובינתיים, הגבר היחיד שעושה לי קפה הפוך עם קצף זה אבא.
גברים אני כבר ממש לא שונאת, ואפילו מחבבת את רובכם (לא כולל אנסים סדרתיים, פדופיליים ואנשים עם שפם). מצד שני, אני תומכת נלהבת ב"גברים ממאדים ונשים מנגה" וממש לא מאמינה שאנחנו מדברים באותה שפה.
יש לי ידיד שטוען שנשים אוהבות להיות פמיניסטיות כשנוח להם.אם שואלים אותי אני אומרת שאני לא פמיניסטית בכלל, ולא אכפת לי עד כמה זה לא פוליטיקלי קורקט.
אז למה לא?
1. אני אוהבת שמלות, חצאיות, וכל מה שבינהן.
בכל מה שקשור למלתחה העולם מספק לנו אפשרויות בלתי מוגבלות. לכם נראה שזה מסבך את החיים שלנו עם עודף החלטות, מחסור מזומנים, וארון שנראה כמו הפיכה בבגדד.
לנו זה נראה גן עדן.
2. אני מורידה שערות.
לא אכפת לי כמה תדברו על טבע, חיבור אל האני האמיתי, או אפילו שיקולים פרקטיים של חימום בחורף.
שערות על רגליים של בחורה זה דבר מגעיל.
לעומת זאת, שערות בבית שחי של בחורה זה דבר דוחה.
3. אני אוהבת שפותחים לי דלתות, ושמשלמים עלי בדייט ראשון.
אם יש לכם כוח אז תקראו פה. אם לא אז אני אצטט:
"תפתח לי את הדלת – לא משנה של מה: של האוטו, של בית הקפה, של המטוס הפרטי שבאת איתו (במקרה כזה אני אסלח גם אם תאחר). תהיה ג'נטלמן ותוכיח שעוד לא חלפו האבירים מן העולם".
וגם: "אל תהיה קמצן – תשלם חומד, תשלם (עכשיו כל הפמיניסטיות הלוחמניות הולכות לקרוע לי את הצורה). כן, אני יודעת שהזמנים השתנו, כן, אני יודעת שאולי אני מרוויחה יותר ממך (אוקיי... היפותטית במקרה שלי... מאוד היפותטית.... כל כך היפותטית...), אבל יש פה עניין של נימוס אלמנטרי."
4. אני רוצה לגדל את הילדים שלי ואין סיכוי שאני אעבוד ביותר מחצי משרה כשיהיו לי כאלה.
לא רוצה שמישהו אחר יחווה את החיוך הראשון, ישמע את המילה הראשונה, יראה את הצעד הראשון (בסדר כזה או אחר). אמנם אחרי תקרית הקקטוס שהצלחתי להרוג, יש לי ספקות באשר ליכולות האמהות שלי, אבל אומרים שזה מגיע בילט-אין עם כל החבילה. דיווחים מהשטח תוך חמש עד עשר שנים.
5. אני לובשת חזיות.
אין לי ספק שאת רעיון שריפת החזיות המציאו נשים בעלות חזה קטן. חוכמה גדולה באמת...
נראה אתכם מוותרים על חזייה כשאמא הורישה לכם מידה D. בכלל, מישהו פעם חשב שאני עובדת עליו כשסיפרתי לו על חזיות ב-300 שקל. וזה אפילו לא הוולבו של החזיות - זה בקושי המזדה שלהן. קשה קשה...
6. הסיכומים שלי באוניברסיטה כתובים על דפים צבעוניים, עם כתב קטן של בנות.
נכון, יש קורסים שלא כתבתי בהן מילה אחת במשך כל הסמסטר. אבל כשאני כבר כן כותבת,אני מתעלה לרמות של מסכמת פנומנלית. אלה שכבר צילמו סיכומים שלי יודעים - זה יצירות אומנות קטנות, ומי שמצלם בשחור לבן פשוט מפסיד. אחד החברים שלי טוען שאני באופן קבוע מקבלת 10 נקודות מעליו רק בגלל הכתב. בהתחשב בזה שאנחנו מכינים תרגילים ביחד, אין לי מה לומר להגנתי.
7. כשיש תינוקות בסביבה אני נמסה.
נמסה? משתטה, מתחילה לעשות העוויות מוזרות, ולהשמיע קולות בלתי מזוהים. אני יכולה להסתכל שעות על תינוק ישן, וזה בעיני פאר היצירה, הפלא הגדול של הבריאה, הדבר הכי מושלם שיש בטבע. (ולא, אמא, עדיין לא התחיל לתקתק).
8. אני לא אוהבת לנהוג, ובכללי מעדיפה להפקיד את ההגה בידיים של מי שלצידי.
לא אלאה אתכם שוב בסיפורי הנהיגה שלי על אי אילו עצים שקפצו לי לנתיב, רק אגיד לכם את זה - אין לי שום בעייה שהגבר שלצידי יהיה אחראי על הצד הממונע במערכת היחסים. אפילו עדיף.
9. אני לא מאמינה בשוויון, אני לא מאמינה שגברים ונשים טובים באותם דברים.
אני לא אומרת שאין נשים שטובות במכונאות, ואני לא אומרת שגברים משוללי יכולות בינאישיות. אבל כן נראה לי שבממוצע, יש דברים שאנחנו יותר טובות בהם ויש תחומים שבהם אתם לוקחים עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. בכל מה שקשור לכוח פיסי למשל - לקחתי פעם קורס בהגנה עצמית. במשך עשרה שיעורים למדנו מיני הגנות, חסימות ואגרופים לאף, כשבסוף השיעור העשירי הגענו לפאנץ'-ליין. חיים המורה, הושיב אותנו ואמר לנו "בנות, let's get real, אם מישהו תוקף אתכן אתן צריכות לזכור שני דברים: לצעוק חזק ולרוץ מהר".
10. אני שונאת אבק ובלגן.
עכשיו אמא שלי מחככת ידיה בסיפוק, שמחה שאחרי שנים של מאבקים בלתי פוסקים על חדר נעוריי חסר הרצפה (לפחות לא כזאת שאי פעם הוכחה כקיימת), היא הצליחה להחדיר אלי את הפולניות במייטבה. כן, אבק מעצבן אותי, גם כשהוא בלמעלה של הכוננית.
אז כנראה שלא אזכה לתואר אשת הברזל של השנה.
מצד שני, אני מתעסקת עם משוואות מתימטיות חצי מהיממה, אני עדיין לא באמת יודעת לבשל, ואני מתלהבת ממחשבי כף יד. פיצול אישיות? בעיות בזהות המינית? הרעלת דקסמול-סינוס? רק ימים יגידו...
ארגון הפמיניסטיות העולמי
גלריית הנשים המשפיעות של המאה העשרים
מכון תודעה לחקר תופעת הזנות וסחר בנשים בעולם
קל"ף - קהילה לסבית-פמיניסטית
אתר לעקרות בית ממורמרות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
