למי שבאמת עדיין לא יודע (או במילים אחרות – כל מי שאמא שלי עדיין לא הספיקה לספר לו) אני וסבסטיאן החלטנו להצטרף לסטטיסטיקה, להחליף טבעות ונדרים, ולהצטרף למעמד המתברגן. במילים אחרות – אנחנו מתחתנים.

ההצעה התרחשה לפני כארבעה חודשים (מה שממחיש את הדיליי שיש לי בכתיבת פוסטים בתקופה האחרונה). אתם בוודאי מדמיינים לעצמכם זיקוקים, אלפיים שושנים צחורים, ארוחת ערב רומנטית על חוף באינדונזיה, ומקבץ מטוסי חיל האוויר שרושמים את שמי בשמיניות מסחררות. סבסטיאן החליט ללכת דווקא על הגרסה הסולידית. אז יום אחד, בעודנו שרועים במצב קומה מתקדם על הספה שמעתי מעבר לערפילי הנמנומים "נגה?". פקחתי עיין אחת והתפללתי בכל ליבי שסבסטיאן לא רוצה שאני אכין לו קפה. ואז הוא שאל: "אז מה את אומרת, נתחתן?"

אני, כמו בחורה טיפוסית שכחתי מייד את כל העייפות המצטברת והתחלתי לקפצץ ברחבי הסלון כמו ארנב אנרג'יזר על ספידים. השלב הבא (אחרי שאמרתי "כן" במבחר שפות ונוסחים) היה להודיע לזאת ששואלת מגידות עתידות מתי אתחתן (אמא שלי) ולזה שהפלאפון שלו ניגן את מארש החתונה בכל הפעמים שהתקשרתי אליו בחמש השנים האחרונות (אבא שלי). אבל מסתבר שדווקא ביום הזה הצליחה אמא לגרור את אבא לסדנת תופים אלטרנטיבית שכזאת, ועד אחת בלילה הם הצליחו להיות לא זמינים בעליל.

עכשיו, כל מי שמכיר את ההורים שלי יודע עד כמה האירוע הזה הזוי. א' – בגלל שאמא שלי בדרך כלל מאבדת כל קשר קומוניקטיבי עם העולם בסביבות תשע בערב, וב' – בגלל שהדבר הכי אלטרנטיבי שאבא שלי עושה בחיים זה לשחק ברידג'. לפחות שיווי המשקל הגלובלי נשמר – אני חיכיתי חמש שעות בשביל לבשר להם את הבשורה ואמא שלי הייתה צריכה לחכות עד חמש בבוקר בשביל להתקשר לספר לאחותה.

אחרי כל ההתרגשות הראשונית, הרמות הכוסית, חגיגות האירוסין המשפחתיות והמזל-טובים, הגיע הזמן להתחיל לתכנן את החתונה. שנינו הסכמנו על חופה מצומצמת, וגם הסכמנו מאוד מהר על הלוקיישן המתאים – בחצר ביתם של חברים טובים של המשפחה (של סבסטיאן), אבל מסתבר שחלומות ומציאות לחוד, ורשימת האורחים לחתונה מתנהגת  בשיטת המעגלים. אין דבר כזה להזמין ארבעים אורחים. זה או חמישה או עשרים או מאה – אין באמצע. הזמנת אורח בדרגת קרבה X מחייבת את הזמנת כל האנשים באותו הרדיוס. האם על כך מדברת תורת הקוואנטים?

כל זה עוד לפני שהכנסנו לחישוב את כל החברים של ההורים, ובכללם את כל אלה שאנחנו לא מכירים בכלל, את כל אלה שטוענים שהם אלה שגידלו אותנו, את כל אלה שטוענים שהם אלה שחיתנו אותנו, ולכל אלה שלא טוענים כלום אבל באמת הביאונו עד הלום. מכאן לכאן יוצא שנתחתן בנוכחות מאה ועשרים אנשים הקרובים אלינו ביותר. כל השאר כבר ירקדו איתנו במסיבה שבוע אחרי. מזל שדשא לא עשוי מפלקל.

ידענו מראש שאנחנו רוצים לעשות את זה פשוט. לא רוצה שמלה מתנפחת -  שאף אחד לא יבלבל בטעות ביני לבין עוגת החתונה, לא רוצים זיקוקי קונפטים ולא רוצים לגלוש באומגה מהגג של עזריאלי אל תוך החופה. איכשהו יוצא שכל החתונות שמנסות להיות מיוחדות נראות בסוף בדיוק אותו הדבר. אבל לצערנו גילינו מהר מאוד שאין מנוס מרשימת הצ'ק ליסט של קייטרינג-רב-שמלה-חליפה-הזמנות-צלם-מוסיקה-אלכוהול-שיער-איפור-נעליים-מקווה ומהאתר "מתחתנים ברשת" שאיכשהו מופיע עכשיו בכל הרשימות של גוגל גם אם חיפשתי "שיבוט גנטי". בנוסף הכתה בנו התובנה ששנינו אנשים מאוד עצלנים בכל הנוגע לארגון חתונות ושלמעט רגעי פאניקה חולפים ("אהההה, זה עוד חודשיים כבר!!") אנחנו לא ממש עושים שום דבר לקידום העניין.

עוד משהו שמגלים במהלך ארגון חתונות הוא שלא משנה מה תעשה, תמיד יהיה למישהו משהו להגיד. אבא שלי, למשל, מוטרד מזה שעדיין אין קייטרינג, אמא שלי לא מבינה איך עדיין לא מצאתי נעליים, סבתא של סבסטיאן מתייסרת בבכי כבר שבועות על כך שהנכד האהוב שלה לא יתחתן באולם, ואמא שלו התלוננה על שאנחנו לא מרשים לה להזמין את רופא השיניים שלה.

בין לבין היינו צריכים להגיע אל אחד המוסדות הפחות אהודים עלי במדינה – הרבנות, כדי לגלות שמדובר במוסד בירוקראטי מלא בפקידים שהשם שלהם מתחיל ב"רב" . כמו בכל מוסד מהסוג הזה, גם פה צריך לחכות שעתיים לאנשים שעובדים עשר דקות ביום, ולשלם מאות שקלים בשביל חותמת. הדבר היחידי הטוב ברבנות (חוץ מהאישה שישבה על הספסל שלידינו והראתה לנו איך נראה התקף פסיכוטי אמיתי) זה שיש הנחה לסטודנטים. ידעתי שהיה שווה ללכת לאוניברסיטה.

הדבר הראשון שעשו ברבנות זה לבאס אותנו ולדחות לנו את החתונה, כי אשכנזים לא מתחתנים בספירת העומר (באמת בושה ששכחתי שאני אמורה להתייסר עכשיו בגלל תלמידיו של רבי עקיבא), הדבר הבא היה להרים גבה על ההחלטה שלי לשמור על שם נעוריי (כי אני לא אוהבת מקפים, וכי אני לא אוהבת שמות ארוכים, וכי שלי יותר יפה) ולשלוח אותי להדרכה אצל רבנית שתלמד אותי איך להיות רעייה טובה ומסורה.

אבל צלחנו באומץ גם את המשוכה הזאת, ואם ירצה השם, ולא יהיו תקלות בלתי צפויות (מגיפת פוליו עולמית, פצצת מימן על קריית מוצקין, או כתם על השמלה) ב 9.6 בערב אני כבר אהיה אישה נשואה.

בשמחות...