לפני שבועיים התקשר אלי עומרי והציע אלי להצטרף להופעת פלייבק בפסטיבל זורבה. אני, שהצורך להיות על במה התעורר אצלי עוד בגיל חמש, לא היססתי לרגע, מה גם שההזמנה כללה כניסה וארוחות חינם. ישראלי אמיתי, כידוע לכם, לעולם לא ייסרב לחינמים אפילו אם מדובר במכשיר לתלישת שערות מאוזני ממותות.

ניסיתי לשווק את הרעיון לכמה מחבריי. חלק טענו שזה סמוך מידי לארוחת הסדר, ושעל פי חוק יסוד 823 סעיף א' יש צורך בשלושה ימים לפחות של תקופת צינון בין הארוחה לבין פעילות גופנית מכל סוג (להוציא הליכה לשירותים לאלה שחסכו במצות). קרולין מהעבודה דווקא הביעה עניין עד שהמילה 'אוהל' נזרקה לחלל האוויר ("מה זה בדיוק - תזכירי לי?"), אמא שלי המגניבה דווקא שקלה בחום להצטרף, עד שגילתה היכן נמצאת שיטים על מפת העולם, ואושי כבר הודיע שהוא בא, וברגע האחרון חטף רגליים קרות והחליט להשאיר את המרידיאנים שלו בבית.

אז נסעתי לי בגפי (לבד... בחושך... בלי סוודר...) לפסטיבל, מתגברת על חרדת הנהיגה שלי למען הנופים של מכתש רמון, מתאמצת להיזכר למה אני גרה במרכז המטרופולין הגדול בישראל, ועושה את הדבר הקשה מכל – מנתקת את הפלאפון. אומרים שלפעמים אנחנו מעריכים מישהו רק אחרי שהוא הולך, אבל במקרה של פלאפונים – אנחנו רק מבינים עד חיינו היו שלווים לפניהם.

כמובן שלא באמת נסעתי לי לבד, אלא אספתי איתי את איילת, כשהכלב שלה פיט יושב במושב האחורי להשלמת אווירת התלמה ולואיז. ויתרנו אמנם על הנאמנות המוחלטת למקור ולא זינקנו מתוך צוק, אבל כן נסענו 500 מטר ברברס בכביש הערבה, אחרי הכל -  היה מדובר בפיקוח נפש שרק לאפה עם לבנה יכולה לפתור.

הגענו לאשראם, התמקמנו במתחם האומנים (אמנית? אני?!?), ועשינו סקירה קלה של האוכלוסייה מסביב. לפני שנסעתי הפחידו אותי (ובעיקר את אושי) שמדובר במקום עם אוירה של אורגיה המונית, שיש חגיגות עירום בבריכה, ושסדנאות הטנטרה מתחילות עוד לפני ארוחת הבוקר. בפועל, גיליתי שמדובר במקום די רגוע משפחתי ושוקק פעוטות, ושההבדל העיקרי בינו ובין הג'ימבורי השכונתי הוא כמות מכנסי הדייגים ונעלי הקרוקס.

ובכל זאת החלטתי לבדוק רוחניות מהי ונכנסתי לשיעור של ציור אינטואיטיבי. המנחה, רוחניקית בעלת שם סניאסי כזה או אחר (שכולם נשמעים כמו "שאקירה" בשורה התחתונה), הסתכלה אל הנוכחים במבט מצועף ומואר, וביקשה מאיתנו להתחבר לילד הכי פופולארי בתבל – הילד הפנימי. שניה אחר כך היא הצטיידה בעצמה בקול תינוקי וטענה שהיא בת שש. כן כן, ילדה בת שש עם מחשוף שדורש את התערבות האגודה לשלום הילד.

אבל כמובן שהמנחה הזאת ששידרה כל כולה רוחניות אינסטאנס, לא היתה מדגם מייצג לשאר באי הפסטיבל. גם לא ההוא עם הראסטות שניגש אלינו בבוקר שאחרי וביקש שנגדיר מהי המהות האמיתית של שולחן. באופן כללי הפסטיבל היה חוויה מעולה וטוענת מצברים (אותם מצברים שנשחקים עם כל לולאת for     שאני כותבת), האוכל היה סבבה, המוסיקה היתה מעולה, מעגל הנשים היה מרגש - גירלס פאואר של ממש, והאנשים היו איכותיים במיוחד.

המדבר, שתמיד עושה לי טוב, נראה בדיוק כמו בציורים של הנסיך הקטן. באופן אישי אני העדפתי אותו לבד ומוקדם בבוקר, ולא לדוגמה בטקס האור הגדול, טקס בו התבקשו להחזיק ידיים ולהסתכל איך רסיסי הנשמות של כל הגלגולים שלנו מתאחדות לכוח אחד גדול, ועוברות דרך שער זהב אל תוך מימד אחר. עזבו אותי ממימדים אחרים, במקום רסיסי נשמות אני מעדיפה לחלוק ג'וינט עם חברה' על הדשא.

ההופעה שלנו היתה מצויינת (תחי הצניעות), ועכשיו יש עוד פלוס מינוס מאה אנשים שיודעים מה זה פלייבק, הדרך חזרה עברה בשלום, והחזרה לקיוביק בעבודה... נו.... זה כבר בפוסט אחר.

נמסטה!!