| |
אני נגה, מכורה לחיבוקים, לחידות ולחברים. בריאה נפשית כ -70% מהזמן (אחריות לשנה) ומאמינה שמספיק חיוכים יוכלו לשנות את העולם.
|
כינוי:
נ ג ה בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הוסף מסר | 7/2003
שמתם לב...
1. יש את כל אותם האנשים, שבתיכון שיחדו את הרופא כדי לקבל שחרור משיעורי ספורט, בצבא הם עשו שמיניות באוויר בשביל פטורים מריצות, ובימים כתיקונים הם על סף התקף לב ושבץ מוחי אחרי טיפוס של חצי קומה. כל אותם האנשים האלה, כשזה מגיע ללתפוס את האוטובוס, הם פוצחים בספרינט ושוברים שיא עולמי ב 100 מטר.
2. המתנה למעלית היא פעילות שמביאה אנשים רבים (כולל אותי) למצב של חוסר אונים מתקדם. אין לך שום שליטה על המתרחש - היא תבוא כשיתחשק לה לבוא, היא תיפתח כשיתחשק לה להיפתח (והיא בטח גם תסריח משתן של כלב השכנים אבל זה כבר לא קשור). לך רק נשאר לעשות את הדבר ההגיוני היחיד - להמשיך וללחוץ בצורה כפייתית על הכפתור.
3. מכיוון ששינה נתפסת אצל כולנו כדבר מקודש לפחות כמו פרות בהודו (ובצדק), יוצא שכשאנחנו צריכים להעיר מישהו (אפילו לאור בקשה מפורשת שלו) אנחנו נקרעים בין מילוי חובתינו המוסרית לחבר ובין מלוי חובתינו המוסרית לאנושות (שינה טובה = השבחת הגזע). כאן נכנסת לתמונה שיטת ההערה הפאסיבית. אנחנו לוחשים את השם שלו ב 0.0001 דציבלים, ומנסים בטלקינזיס לפתוח לו את העפעפיים, תוך תקווה שאמבולנס תועה יעבור בחוץ ויעיר אותו במקרה (אם זה בתל אביב זה יתרחש תוך לכל היותר 20 שניות), ואז האחריות לא תהיה עלינו.
4. למה אנשים בטוחים שחלונות המכונית שלהם חד צדדיות? ואם כבר הם מחטטים באף בפרהסיה, מישהו מוכן להסביר לי למה תמיד מלווה לזה ההתעמקות בממצאים?
זה ירוק, זה דביק וזה צמיגי - תפנימו.
ואל תשכחו לחייך...
| |
 חגיגות האלף !!
לפני שלושה שבועות, בלילה בהיר
בלוג קטן ומהוסס הגיע לעיר
כולם הזהירו מבעוד מועד את הצעיר
שמסוכנים עד מאוד הם זאבי העיר
וכשחלם איך הוא כובש את הירח
אמרו לו "תראה, הם יאכלו אותך בלי מלח"
טירון וירוק, על הדלת נקש
ואמר "נעים מאוד, אני הבלוג החדש"
הוא השפיל מבטו ובהה בנעליו
וחיכה למטח עגבניות שיפול עליו
וכשכלום לא קרה הרים את ראשו
וראה את כולם מחייכים לעברו
הם נכנסו אחד אחד והשאירו מזכרות
תגובות מדהימות, מצחיקות, מרגשות
הילד בקושי הספיק לדבר
וכבר 1000 אנשים באו לבקר
ואם מוסר השכל יש מכל הסיפור
הוא שהאושר הוא דבר לא ברור
כי בדרך כלל אנחנו אותו מוצאים
ברגעים הכי קטנים של החיים
מילה טובה, חיבוק, חיוך שנמתח
שקיעה יפה, חברים, פרח שנפתח
וכיף לדעת שאין פה ואקום מסביב
הבלוג דיבר, ומישהו הקשיב.
אז בלי להכביר במילים מיותרות
תודה רבה לכל הנשמות הטובות
בשמי ובשם הבלוג המדובר,
הדלת תמיד פתוחה, אז תבואו גם מחר
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
