<כאן מופיע הטקסט הקבוע שבו אני מנסחת התנצלות עמוקה על קצב העדכון המבזה של הבלוג. בהנחה שסלחתם, נמשיך הלאה...>

אחרי שהפצרתי בחבריי לעזור לי בחיפושי דירה במכמורת, אחרי שעשיתי נטוורקינג שלא יבייש כריש פרסום בקפה דה מרקר, אחרי שהשלמתי עם העובדה שארבעה ימים בשבוע אני אעמוד בפקק של וינגייט, ואחרי שמיפיתי את החנויות ב- M הדרך  - מצאתי דירה בתל אביב.

האמת שהמילה מצאתי עושה עוול, כי למעשה הדירה מצאה אותי. מה שקרה זה שהתגלגל אלי מייל על דירה של חברים של חברים של חברים שמתפנה. משהו בתיאור של הדירה (נראה לי שהמשהו הזה היה "קשת בין הסלון למטבח") קסם לי, ובשילוב עם המיקום האידיאלי - כרם התימנים, החלטתי לבוא לראות את הדירה, רק לראות. כבר כשראיתי את הדלת הכחולה פעמה בי הרגשה מוחשית בבטן - שזאת הדירה שלי.

כבר מזמן שמתי לב שכשדברים הם נכונים, הם גם זורמים בלי הרבה התנגדויות מהיוניברס, ואכן - לוח הזמנים היה כדלהלן:

שני בלילה - המייל הגיע אל תיבת הדואר שלי.

שלישי בבוקר - דיברתי עם הדיירים

שלישי לקראת חצות - באתי לראות את הדירה

רביעי בשעה שמונה אפס אפס - הרמתי טלפון לבעלת הבית והסברתי לה למה אני דיירת החלומות שלה.

רביעי בשעה שמונה אפס חמש - בעלת הבית השתכנעה.

רביעי בצהריים - חוזה חתום!!

כל מי שבקיא ולו במעט בשוק הדירות התל אביב יודע שלמצוא דירה בתל אביב במצב שהוא לא חורבתי, במחיר שלא דורש משכון איברים פנימיים, בהתנהלות הנקייה מכל שפיכות דמים של דיירים פוטנציאלים מתחרים, בלי שמכריחים אתכם לקנות בעסקת חבילה גם מזגן+מקרר+שידת נעליים ורודה+מחזיק דיסקים מכוער+סיפולוקס, ובעיקר - בלי לחפש דירה כזאת, דורש התערבות של השגחה עליונה. מכיוון שאני אף פעם לא מתווכחת עם כוחות גדולים ממני, החלטתי לגנוז לשנתיים-שלוש הקרובות את תוכנית א' של לשמוע-את-הגלים-מהסלון, לטובת תוכנית ב' המכונה גם תוכנית-נגההההההה-את-רוצה-ג'חנון?

כבר חודש וחצי שאני כאן, מגלה כל יום מחדש עד כמה זה המקום הכי נכון לי לגור בו. כרם התיימנים, למי שלא יודע,היא שכונה היושבת ממש בלב העיר, מטר מהכל. מטר מהים, מטר מהשוק, מטר מאלנבי, מטר מנווה צדק, ואפילו חמש עשרה דקות של הליכה פדלאית מדיזנגוף סנטר. אבל מה, כמה קרוב - ככה רחוק. מדובר בסוג של יקום מקביל, מובלעת עם ניחוח של מושב אמיתי בתוך כל ההמולה. רחובות שקטים שהם משהו בין ג'יפה חיננית לפסטורליות רומנטית, בתים נמוכים שמשאירים הרבה מקום לשמיים, דלתות פתוחות שמשאירות הרבה מקום לאורחים, מסעדות קטנות ואותנטיות, המון המון תימנים ברחובות, אבל גם צעירים, סטודנטים ועובדים זרים. והשוס הגדול - יש חנייה, ובשפע (עבור מישהי שמגיעה מאיזור הבימה מדובר בסוג של חוויה מיסטית).

בחודש וחצי האחרון גיליתי על עצמי לא מעט דברים. גיליתי שאני יכולה לסחוב, והמון (וגם שסיטרואן C4 היא וארייציה של משאית מובינג בעת הצורך). גיליתי שאני יודעת לצבוע, ולנקות, ולהבריג, ולבנות, ולהרכיב שולחנות מהום סנטר גם אם ההוראות שלהם נראות כמו כאלה של ביצי קינדר. גיליתי שאני לא באמת חייבת גבר בחיי, אלא אפשר להסתפק במברגה טובה, ובאורה השכנה שתפתח לי סתימות באמבטיה. גיליתי שאני מסוגלת לעשות גם את כל הבירוקרטיות שתמיד נמנעתי מהן כמו לפתוח ולנהל חשבון בנק, להזמין אינטרנט, לקנפג ראוטר, להתרוצץ בעיריית תל אביב, לסחוב ולטפס על סולם ולהתמודד עם סוללת אנשי מקצוע חרוצי ישבן. גיליתי שאני מסוגלת לברוא לי ממלכת קסמים של ממש - כמו שתמיד חלמתי - עם דלת פתוחה, אורחים שמחים, שכנים משובחים, מוסיקה טובה, פירות וירקות טריים במקרר, הרבה צבעים, והמון אהבה.

גיליתי גם, וזו באמת היתה הפתעה גמורה, שאני מסוגלת לרוץ. אני, שתחמנתי את המורה לספורט כל התיכון (עוד הרבה לפני שהתעוררה המודעות לחזיות ספורט המיועדות לחזה שופע), אני שמעולם לא חשבתי שאני מסוגלת, או רוצה, או אפילו מתחזקת שאיפה כמוסה לנתק את שתי הרגליים מהקרקע בו זמנית תוך כדי התקדמות אופקית (בניגוד לפנטזיה הלא מוסווית בכלל לעשות יום אחד שפגט), אני - רצה! אחרי חודש של אימונים על הטיילת (השוכנת מטר מפה, כבר ציינתי?) הגעתי לשלושה קילומטרים רצופים. מישהו שאל אותי השבוע אם אני נהנית מזה. עניתי לו ש'נהנית' היא מילה גדולה, אבל אני סובלת הרבה פחות מהמצופה ולאחרונה יש לי רגעים רבים בהם לא חולפת בראשי אף אחת מהמחשבות "מתי זה ייגמר?", "למה אני עושה את זה לעצמי?", או "בא לי למות!". שלא לדבר על כך שבעלת אישיות התמכרותית שכמוני יודעת להעריך את ערכם של אדרופינים.

אז בלי נדר, בשלושים ואחד באוגוסט אני הולכת להשתתף בזה. הקומיטמנט שלי כלפי עצמי הוא להשלים חמישה קילומטרים בריצה. אני אשמח אם מישהו ירצה להצטרף אלי אבל הוא צריך לקחת בחשבון שאני רצה לאט, מאוד לאט, כמעט רברס, שאני מאוד לא קומיניקטיבית/חברותית/נסבלת בזמן שאני רצה, ושאני מאבדת כל שמץ של חינניות עם טיפת הזיעה הראשונה. אם מישהו עדיין מעוניין לחבור אלי לעידוד הדדי - יבורך.

בפעם הבאה (תוך חודשיים-שלושה, בלי נדר) אני אספק לכם סקירת שכנים. ובינתיים... שבת אחר הצהריים, כרם התיימנים, שלוות עולמים, ואני בבית. נדמה שלאחרונה נרגע משהו מהתזזיתיות המאפיינת אותי כל כך ואני מבלה הרבה יותר זמן מהרגיל בין ארבעה קירות. אולי זה בגלל ההתלהבות ההתחלתית מהדירה החדשה, אולי בגלל שהמרפסת תמיד מלאה באנשים, או אולי פשוט בגלל שמצאתי את ביתי.

וכדי שתראו שבאמת מדובר בממלכה - תמונות מחנוכת הבית.

אבל אם במקרה אני לא בבית, אני כנראה פה.

ובאותה הזדמנות...ביום רביעי הקרוב - אתם מוזמנים להופעה של קבוצת התיאטרון שלי בבית ציוני אמריקה.