כינוי:
נ ג ה בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הוסף מסר | 8/2003
מי שמתבייש - מתייבש
פעם, לפני הרבה שנים, כשהייתי עוד בבי"ס יסודי (שביל באמצע, רווח בין השיניים ומודעות אופנתית לוקה בחסר) הייתי מהילדים עם הקול החלש-חלש, אלה שלא מדברים אם לא שואלים אותם ורוב הזמן מתאמנים בלעשות קולות של שטיח.
כמובן שהיו אירועים יוצאי דופן, כמו הארוחות המשפחתיות של יום שישי, בהן הייתי עולה על כסא ומתחילה לשיר (הכוסות בסרוויס של סבתא התנפצו זו אחר זו אבל אני סירבתי להבין את הרמז).
בכל אופן, בימים כתיקונן הייתי מהילדים שכותבים עליהם בספר מחזור "מים שקטים חודרים עמוק", שזאת דרך יפה יותר להגיד: "אין לי מושג מי זה".
מאז עברו כמה וכמה תהפוכות בחיי (השביל נדד הצידה, הרווח בין השיניים נעלם, ואני על בסיס שמות פרטיים עם רוב מוכרי חנויות הבגדים בחצי הכדור הצפוני), ולמדתי כמה שיעורים חשובים בחיים (כמו איך להכין תפוח אדמה במיקרו - תודה שושנה)
עם השנים התחלתי לנסות ולתקשר עם כל דבר שזז, וגם כאלה שלא (חברה שלי נכנסה פעם לחדר שלי והזדעזעה לגלות אותי מנהלת דו שיח מעמיק עם המחשב), ורוב הנסיונות האלה מבוססים על משפט חכם שמישהו אמר לי פעם. רוב הדברים שאנשים מצטערים עליהם הם דברים שלא עשו, ולא דברים שעשו.
כשיוצאים מנקודת ההנחה הזאת מבינים שבעצם אין שום דבר להפסיד אם מתחילים לדבר עם מישהו חדש. רוב האנשים שאני מכירה לא נושכים (לא כולל את שושנה) ורובם גם שמחים להכיר אנשים חדשים בנסיבות נורמליות (לא כולל התנגשות רכבות, נפילת בורסה, או משחק כדורגל של מכבי חיפה).
עוד משהו נפלא שגיליתי (זהירות - קיטש), הוא שכל אדם מביא משהו בחיים שלנו ולא משנה אם מדובר על זקנה טיבטית, ילד בן 3, או זה שעושה איתך מילואים. מכל אחד אפשר ללמוד משהו (ידעתם שאפשר לעשות פירה מתפוחי אדמה שהוכנו במיקרו??)
הבעייה היא שגם אם אנחנו כבר חדוריי מוטיבציה להכיר אנשים, לפחות כמו קבוצת "פאואר רינג'רס" בקייטנת מוצקין, הדרך מהרצון לביצוע חסומה לפעמים בכמה מכשולים קלים כמו גמגום, שיתוק, בלאק אאוט או סתם חוסר יציבות מינורי.
החדשות הטובות (חשבתי פעם להקים עיתון רק של חדשות טובות אבל זה כבר סיפור אחר) הן שכישורים חברתיים הם כישורים נרכשים. בסה"כ זה כמו לרכב על אופניים. כמובן שמשפט שנאמר ע"י מישהי שמעולם לא היו לה אופניים (ילדות עשוקה, כאמור), סובל מבעיית אמינות קלה. מצד שני, גיליתי שיש לי רק שלוש בעיות ברכיבה על אופניים: 1. לעלות עליהם 2. לרדת מהם 3. לסוע בקו ישר. חוץ משלושת הדברים השוליים האלה אני מצויינת.
כשאתה מטייל לבד אין לך את הפריבילגיה של להיות ביישן, ואם אתה לא רוצה לבלות את חייך בויפסאנה בכפייה אין ברירה אלא להתחיל ולהתאמן.
להלן שלושה תרגילים לקורא המתמיד. נא לתרגל שעה בבוקר ובערב (מי מושפע מהויפסאנה? מי?) ולאכול שן שום (זה כדי לאזן את עודף הסוציאליות).
תרגיל מספר 1 הידוע בכינויו "חייך - זה לא עולה כסף".
לפעולה הזאת, של עיוות קצוות הפה לכיוון האוזניים יש השפעה מאגית, מיסטית ואינטרדיספלינרית (סתם רציתי לדחוף את המילה הזאת. יום יבוא והיא אפילו תהיה רלבנטית). חיוך הוא דבר שחוצה גבולות, תרבויות, שפות.
לכלכלנים שביניכם, תחשבו על זה כמו אקט עסקי - כמה כבר דברים בחיים באים בחינם והופכים את כולם לעשירים יותר?
תרגיל מספר 2 - "העיניים הם ראי הנפש"
תסתכלו בעיניים. זה יפה, זה אמיתי, מחמם את הלב, ונותן לכם את האפשרות לוודא אם לפרנטר שלכם יש עדשות מגע.
תרגיל מספר 3 הידוע בכינויו "הצדעה היא אמירת שלום"
תנסו ללכת יום אחד ברחוב ולהגיד שלום לאנשים מולכם (עם חיוך!!). נכון, שליש מהם יחשבו שאתם משוגעים (למרות שאם אתם בתל אביב אז גם להיות משוגע זה חלק מהנורמה), שליש יתנו לכם יחס שווה ערך לאוויר, אבל לשליש האחרון תעלו חיוך על הפנים (ראה ערך).
תרגיל מספר 4 הידוע בכינויו "אתה מכפר סבא? מכיר את משה?"
נסו לפתח שיחה עם מישהו שאף פעם לא דיברתם איתו. ההוא בעבודה, ההיא מהמכולת. מפתיע לגלות לפעמים אילו אנשים מדהימים יש לנו מתחת לאף.
תשאלו שאלות שבאמת מעניינות אתכם (לא כולל "אז מה מידת החזייה שלך?"), דברו על נושאים שבאמת מעניינים אתכם (לא כולל את המשחק של מכבי חיפה), וחפשו את הקסם שבכל אחד. הוא שם.
מבזק עדכונים:
1. עדיין בבאגסו
2. סיימתי קורס תופים אפריקאים אצל שמואל (המלך!!)
3. עשיתי החלפות עם אריק שפתח לי בטארוט
4. פגשתי את כל החברה' שיצאו מהויפסאנה שלי, והורדתי בפניהם את הכובע (אחרי סדרה של חיבוקים ונשיקות כמו היו משפחתי האובדת).
5. כנראה ממשיכה לכיוון רישיקש.
6. שלום ותודה על הדגים
אני רוצה לנצל את הבמה שניתנה לי ( = שלקחתי לעצמי) כדי להרים כוסית לכבוד תומר וענת שהתחתנו אתמול.
אלף פעם כבר אמרתי לכם (מה שלא ימנע ממני להגיד שוב) - אני אוהבת אתכם כל כך, ביחד ולחוד. אני מאחלת לכם חיי נישואין מאושרים, ושתמשיכו להיות אנשים מיוחדים, חמים, שמחים, אוהבים, מתרגשים ומרגשים כמו שאתם.
שולחת לכם חיבוק ע-נ-ק-י מהודו!!
| |
רק בהודו
החיים נכנסו למין שגרה מענגת של תרבות השאנטי במיטבה. מכיוון שאני מניחה שלא ממש מעניין את הקוראים מה אכלתי לארוחת הצהריים (אבל אם במקרה זה כן - אז פאלאק פאניר זאת המצאה אלוהית!!) הרשו לי לשתף אתכם בכמה עובדות מעניינות שגיליתי על הודו.
בתור חובבת ידועה של שיאי גינס, גיליתי שהודו מפגינה נוכחות מאסיבית בין דפי הספר.
קודם כל, ישנם בסביבות 330 מליון אלים ואלות אינדיים. בהודו יש גם את תעשיית הסרטים הגדולה ביותר ("בוליווד" אוכלת את הוליווד בלי מלח). הצוואה הארוכה ביותר (104,567 מילים) נכתבה על ידי הודי וגם הקצרה ביותר (2 מילים - "הכל לבני"). הודו מתהדרת גם בהישגים מתימטיים כמו המצאה הטריגונומטריה (כל תלמידי התיכון ידעו מעכשיו את מי להאשים) והמערכת הדצימלית המתועדת המוקדמת ביותר (כן, אני יודעת שזה מעניין את הציפורן של זרת רגל שמאל שלכם - אבל תתנו לי להתבטא!).
שדה התעופה הלא צבאי הגבוה ביותר (3256 מ') שוכן בleh שבצפון הודו. גם רציף הרכבת הארוך ביותר (833 מ' - כמעט כמו הרציפים של איינשטיין) הוא הודי למהדרין. אם כבר מדברים על זה, רכבת הודו היא המעסיק הגדול ביותר בעולם - 1.6 מליון עובדים.
ולקינוח - ראמזן עלי מדלהי מחזיק את השיא של הספרות (או שמה לומר עיצוב שיער) - 1200 לקוחות מאושרים ב- 102 שעות. דגל הודו מתנוסס גם על גבי השיא של איזון על רגל אחת (65 שעות ו 50 דקות) והשיא בזחילה (1400 ק"מ). גם השיא בלחיצת ידיים (31,118 אנשים ב- 8 שעות)שייך להודי ואם בסלט חפצה נפשכם, הודית מחזיקה גם בשיא לחתיכת ירקות (964 ק"ג ב - 130 שעות).
הדברים המעניינים ביותר יקרו לכם אפילו אם תשבו יום שלם באותו מקום. הישבן שלי, בתור דוגמה מקרית, מכבד בנוכחותו את מסעדת הג'יפסי קינג שבבאגסו. אחרי שיצרתי קשרים עם סוניל, בעל המקום, וכל המשפוחה (הודים, כמו ישראלים באים בחמולות), סיגלתי לעצמי מנהג של להתנחל שם במשך שעות ולהציק לכל מי שנכנס.
שם פגשתי את ריצ'ארד, אירי אשר בא להשתקע כאן למשך שש שנים. ריצ'ארד בא עם אשתו ננסי ושלושת הילדים הבלונדינים שלהם. הוא סיפר לי איך הוא כבר שנים מסתובב בעולם, עוזר לאנשים במצוקה. לכאן הם הגיעו כדי להקים בית יתומים, לעזור לילדים חולים (ריצ'ארד רכש במשך השנים השכלה רפואית לא פורמלת אך נרחבת) ולעזור בפירוק וניטרול נשק בנפאל (ואם מסתכלים ממש חזק אפשר לראות את ההילה סביב הראש שלו).
הילדים שלו (מעבר לזה שהם נראים כמו פרסומת מהלכת לשמפו ולשמחת חיים) הם הילדים החברותיים ביותר שראיתי, חסרי מבוכה וביישנות. את יכולת הנתינה הם כנראה ירשו מאמאבא - הבת הבכורה למשל (סילבר בת ה- 7), ויתרה בשבוע שעבר על הברביות שלה לטובת ילדה מקומית.
בג'יפסי קינג פגשתי גם את ללי, בחורה מספרד, דוברת אנגלית קלוקלת (אבל כשבאמת רוצים לתקשר, לא זה מה שישבור אותנו), שעוסקת בגננות (such as פרחים, עציצים ושכאלה) ובשיאצו, מה שהוביל להחלפת טיפולים (ידעתי שהיה שווה ללמוד מסאז תאילנדי) (בסדר שושנה, תקבלי גם כשאחזור...)
גם שיחות עם הנזירים המקומיים יכולות להיות מרתקות (אם למשל הם דוברים שפה נוספת חוץ מהינדי), כמו טנזים וסאפו שישבו איתי אתמול לצ'אי וסיפרו לי על חיי הנזירות (לי אישית זה נשמע כמו כלא בפקיסטן אבל אני מניחה שלהם זה גורם אושר). חוץ מזה החלטתי להרקיד אתמול את ההודים עם היפ הופ ישראלי ואתם צריכים לראות כמה מהצעדים של אג'ו בן ה- 17 - היישר ל MTV!
בקיצור, כל דקה ובכל מקום קורה משהו מעניין, רק צריך לפתוח את העיניים ואת הלב.
יום הסטורי הגיע, ואבא שלי שלח לי בדיחה מצחיקה במייל (ושלא קשורה למחשבים או מתמטיקה) (כן כן...ילדות עשוקה...). זה הולך ככה:
בלונדינית אחת התקשרה לחבר שלה בהסטריה ואמרה לו: "קניתי פאזל חדש ואני לא מצליחה להרכיב אותו!!" החבר שואל אותה מה אמור לצאת מהפאזל והיא עונה: "לפי העטיפה זה אמור לצאת ציור של תרנגול גדול". הוא מגיע אליה הבייתה, מוצא אותה מתייפחת מעל שולחן מלא בחתיכות קטנות.
הוא לוקח אותה הצידה ואומר לה: "קודם כל תירגעי ותשתי כוס מיים. אחר כך אני אעזור לך להחזיר את הקורנפלקס לקופסה..."
ולנ.ב. שלט מקסים שראיתי פה:
smile is the shortest distance between two people
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
