כינוי:
נ ג ה בת: 46
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2003
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הוסף מסר | 9/2003
הגיגים מפושקר (זהירות - פוסט חסר תוכן ממשי)
אחרי האירועים הסמי-טראומטיים פסית ונפשית של השבוע שעבר מהווה פושקר מקום אופטימלי להתאוששות. החיים שלי כאן מתחלקים לשתי זירות עיקריות - בריכה ושופינג. בשתיהן אני פועלת בנחישות ודבקות למטרה ראויות לציון.
שלושה תהליכים מתרחשים סימולטנית וביחס ישר למספר הימים שאני כאן:
1. גוון העור שלי מתקרב לזה של ההודים
2. נמשים חדשים צצים על אפי
3. חשבון הבנק שלי מתכווץ לגודל של גרגר אורז
בין לבין אני יושבת עם משתפי פעולה, ומתחרה ברמת האינפנטיליות של הרעיונות שלנו. להלן דוגמית של התוצר המנטלי שלי מהימים האחרונים:
סטארט-אפ הצחוקים:
מכירים את האנשים האלה, שיש להם צחוק מצחיק? שברגע שהם מתחילים לצחוק אי אפשר שלא להידבק? דמיינו לעצמכם מכונית שנוסעת ברחבי תל אביב עם רמקולים שמשמיעים מבחר צחוקים כאלה. היש דרך טובה יותר להעלות את מפלס האושר העירוני?
תיאוריית האגרסיות הצבעוניות
ערב אחד ישבתי והגעתי למסקנה, שכעסים זה משהו צבעוני.
יש את האנשים שמוציאים אגרסיות אדומות, אגרסיות שמתבטאות בצורה השכיחה והקלאסית של הרמת קול וצעקות. יש אנשים שמשתמשים באלימות מילולית או פיסית ובכך משחררים אל היקום אגרסיות שחורות. אחרים, מפנים את האגרסיות האלה כלפי עצמם כאגרסיות לבנות.
יש אגרסיות ירוקות ובריאות שמוצאות את פורקנן בפעילות גופנית, ריקוד או מוסיקה. יש אגרסיות צהובות, שמתבטאות בציניות ובארס, מהן מאוד קל לגלוש לאגרסיות בצבע בז'. אלה הן האגרסיות של הפולניות (נגזר מהבדיחה: מה אומרת פולנייה באמצע סקס? "בז'... נצבע את התקרה בבז'..."). אלו הן אגרסיות שמסתננות בין השורות : "זה בסדר... תצאו לבלות... אני אשב לי פה לבד... בחושך... וארקב".
אגרסיות סגולות, הן אגרסיות של כל האנשים הרוחניים והמוארים, שמתבוננים בשלווה (אמיתית או מזוייפת) בכעס ללא היקשרות ריגשית. אגרסיות כחולות שייכות לאנשים (כמוני) שכשהם ממש כועסים הם מתחילים לבכות.
ולבסוף ישנן אגרסיות חומות.
רוצים לנחש? נכון - אלו הן אגרסיות שמוצאות את ביטויין בהפרעות במערכת העיכול (כי הרי אי אפשר פוסט שלא יזכיר את הנושא).
והשוס הגדול:
בניגוד לרעיונות הקודמים, מדובר הפעם ברעיון חדשני, מהפכני,ושחשבתי עליו לגמרי בעצמי. ... גלגל!
נראה לכם שזה יתפוס?
עתידות:
מתארגנת פה קבוצה של אנשים שיוצאים למסע גמלים של שלושה ימים. בחיי שניסיתי, אבל כנראה שאין שום דבר שיגרום לי לחבב את החיה הזאת או לפחות להאמין שאין לה כוונות לירוק עלי. אני מצטערת להתוודות - אני נגה, ואני לא אוהבת גמלים. (we love you noga...)
כך שאין ברירה ואאלץ להמשיך במסע הרכישות שלי (כי הרי מישהו צריך לעשות את העבודה המלוכלכת), ואח"כ להתמודד עם הבעייה (סליחה - עם האתגר) איך דוחסים 100,000 ליטר של בגדים לתרמיל של 65. (זה בודאי יהיה הסטארט-אפ הבא שלי)
וביום ראשון אני על רכבת לגואה (33 נסיעה לפני מע"מ)
והכי חשוב:
אני רוצה לאחל שנה טובה, מצחיקה, מעניינת, מלמדת ומרגשת לכל הגורמים הבאים:
למשפחה שלי: אמאבא, אסף, רוית וכל המשפחה המורחבת.
לחברים שלי: קרנאור, יעלי, גילי ושלומית, ארז (כולם), מרי, שגית, עידו, בועז, תומר וענת, אלון, אייל, ריטה, עמית, גדי, מיכל (ולכל מי ששכחתי)
לחברים מהאוניברסיטה, מהפלייבק, מהקונטקט, מהטיול ומהעולם.
לכל הקוראים הקבועים ולכל מי שנכנס בטעות.
לכל עם ישראל.
שנה טובה!!!
| |
אל מול פלאי עולם
כמה דברים מדהימים בעקבות הביקור בטאג' מאהאל:
1. מדהים איך שבהודו, המדינה בה מדרגות ישרות הן בגדר פיקציה, הצליחו לבנות בניין שהוא דוגמה מוחשית לשלמות ארכיטקטונית. בתקווה שאני לא אגרום לאינפלציה בערך הביטוי הזה אבל הטאג' מהאהל הוא עוצר נשימה.
2. מדהים לשמוע את הסיפור מאחורי הבנייה שלו, סיפור מלא רומנטיקה, כאב, חזון וייסורים. בכלל מדהים אילו דברים נוצרים בשם האהבה.
3. מדהים ששההודים משלמים בכניסה 20 רופי, בהשוואה לתיירים שמשלמים... 750!! (שזה פי 37.5 אם תהיתם). תמיד תמכתי באפלייה מתקנת אבל האם הם שמעו פה על המושג פרופורציה?
4. מדהים כמה הודים מתקיפים אותך ברגע שאתה קרב אל אחד מאתרי התיירות ומנסים בכל דרך לשכנע אותך לקנות מזכרות. המילה "לא" היא לא משהו שחודר דרך מרכזי עיבוד האינפורמציה של המוח שלהם, ולמעשה כל תהליך המיקוח נעשה ללא התערבות פעילה שלך.
חבילת גלויות שמחירן ההתחלתי עמד על 100 רופי צנחו תוך 20 שניות ל 15 רופי. צמיד (מכסף אמיתי...) שהתחיל את מסעו המתומחר ב- 250 רופי ירד ל- 150, ל-100, ל-50, ל-10 רופי ולבסוף ניתן לי בחינם (בנימוק של המוכר שיש לי ציצים יפים - מי חינך את הילדים האלה?!?!)
מצאתי את עצמי מפתחת טקטיקות הישרדות. לילד שמכר עץ עם ציפורים מחרסינה הסברתי בעברית צחה שזה אחד הדברים הכי מכוערים שאי פעם ראיתי (honesty is the best policy). לילד אחר שמכר פילים קטנים מזכוכית הסברתי שאני אלרגית לפילים, וכאשר כל זה לא עבד עברתי לאופציה הבוגרת - התעלמות...
5. ומדהים שראיתי יפנית, אחת שבאה מהמקום שבו מייצרים את המצלמות הכי מדליקות בעולם, מצלמת את הטאג' מהאהל - כשהעדשה מכוונת אליה.
אל מול האסלה
במסגרת השעשועון "איזו מחלה נחטוף השבוע?", בשיתוף עם השעשועון "מה קורה כשמפרסמים באינטרנט פוסט על חרא?" קיבלתי השבוע מתנה חדשה - קלקול קיבה.
במשך יומיים לא הצלחתי לצאת מהחדר, וברובם התמקדתי בחלר מאוד ספציפי שלו. כאסירה בחדרי שלי, גיליתי שיש לו שני יתרונות בלוטים - שירותים משובחים (אותם היו לי שעות לחקור) וטלביזיה.
חשוב לי להבהיר שבדירתינו התל אביבית משמשת הטלביזיה בימים טובים קישוט דקורטיבי / מעמד לנרות וכן תורמת לתחושת ה"אנחנו שייכות למעמד הבינוני-בורגני ואנחנו בכלל לא סטודנטיות עניות".
מעבר לזה אין לה שום שימוש פונקציונלי, ואפילו אחרי שחברתינו היקרה הדביקה סדרה של מזלגות על הקיר הצלחנו לקלוט רק את חד"ד עם פסים אלכסונים.
מידי פעם אני חוזרת הביתה ומוצאת את שושנה עם טכנאי כבלים, טופס הצטרפות ועט ביד, ומצליחה להחזיר אותה למוטב בדקה ה90. שושנה טוענת להגנתה שחברות הכבלים, משתמשות בטקטיקה מלוכלכת ושולחות כל פעם טכנאי יותר חתיך.
בחדרי הקטן בדלהי, כשכל מנת אנרגיה הייתה מתועלת לכיוון הושטת יד אל בקבוק המיים, או לעוד מסע אל השירותים, מילאה הטלביזיה חלק מרכזי בחיי.
חלק מהסדרות והסרטים היו באמת טובים, אבל בשלב מסויים מצאתי את עצמי כוססת אצבעות אל מול "באפי ציידת הערפדים", ואם זה לא מספיק גרוע התחלתי לשמוע את אחרוני תאי המוח שלי גוססים אל מול אופרה וינפרי. רק כששידרו את היפים והאמיצים הצלחתי למצוא בתוכי מספיק כוחות בשביל לסגור את המכשיר. קלקול קיבה או לא קלקול קיבה - צריך לשמור על צלם אנוש.
בקיצור, שושנה, אני יודעת שהם עלולים לנצל את היעדרי ולשלוח לך את מר עולם, אבל תהיי חזקה, בובה.
אל מול הטמטום ההודי
הגעתי היום לפושקר אחרי נסיעה שהמחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לה היא מזעזעת. ככל שאני מתאמצת אני פשוט לא יכולה למצוא שום דבר שמח, חיובי או משעשע ב -24 השעות האחרונות. ככה זה, אפילו לאופטימיים הנצחיים יש רגעי משבר.
אבל...
טלי פה, ועוד המון המון אנשים שאני אוהבת, ואם כבר להיות חולים אז לפחות שיהיה קהל אוהד.
וחוץ מזה פוטנציאל השופינג פה מרקיע שחקים.
ויש בריכה.
ויש מדבר (למרות שת'כלס - המדבר הכי יפה בעולם נמצא אצלינו)
ויאללה, יש אפילו חיוך. 
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
