בשיטוטיי האקראיים בשכונת ישראבלוג, הבנתי שבלוגרים רבים קיבלו מיילים המזהירים אותם שבלוג אשר לא עודכן במשך שלושה חודשים יימחק. אחת האובססיות שלי בחיים היא לבדוק באופן כפייתי את תיבת הדואר הנכנס ולכן אני די משוכנעת שנכון ללפני 37 שניות לא קיבלתי שום מייל שכזה, למרות שמכסת שלושת החודשים שלי עומדת להסתיים ממש בעוד יומיים. מצד שני, אני לא ממש סומכת על יוני דואר וירטואליות וגם לא לוקחת צ'אנסים כשמדובר בבייבי הפרטי שלי (אבא, מי אמר שאין לך נכד?). מה גם שצירוף המילים "הזנחה פושעת" הוא היחיד שיתאר כהלכה את קורי העכביש שמכסים עכשיו את פיסטוק.

אי לכך ובהתאם לזאת, להלן רשימת הFAQ שנשאלתי ברבע השנה האחרונה:

אז איך חיי הנישואין? זה מרגיש אחרת?

כן! באופן שהפתיע את שנינו, החיים לאחר החתונה שונים. לא ברור מה בדיוק השתנה – אנחנו הרי חוזרים לאותה דירה שכורה, ישנים על אותה המיטה (מלבד המזרן האלוהי החדש שאחי סיבסד לנו לכבוד החתונה ועל כך יזכה לחיי נצח), וקונים באותה מכולת שכונתית במחירים מופקעים. אבל משהו בשקט התעשייתי שהשתרר אחרי הייגר האחרון של החתונה, והגושפנקא של משרד הפנים שעכשיו אנחנו משפחה, עושה רק טוב גם לזוגיות וגם לבריאות הנפשית הכללית (נו טוב, הכל יחסי בחיים). ולכל הזוגות שמתחתנים בקרוב – לא, אף אחד לא באמת זוכר מה היה הצבע של המפיות. גם לא אנחנו.

ביום רביעי אנחנו ממריאים לירח דבש להודו, אנחנו וכל עם ישראל דט איז. לא ברור עדיין איך החתן יסתגל לארץ הפרות הקדושות. הוא נע בין "לא יכול כבר לחכות עד הגופות של ואראנאסי" לבין קניית כל התרופות שאפשר לקנות בסופרפארם בלי מרשם, רק ליתר בטחון. בינתיים עשינו גיבושון במסעדה 24 רופי, כדי לבדוק האם הוא מסוגל לשבת ישיבה מזרחית יותר מרבע שעה בלי לקטר, ולהגיד במקביל "סאבקוץ' מילגה"*** שלוש פעמים בלי להתבלבל.

אז איך בעבודה?

אחלה. אני מסתגלת לחיי ההי-טק ואף עושה רברסים בפורד פוקוס עם עיניים עצומות ועם יד קשורה מאחורי הגב. אני משפרת את מיומנויות התכנות שלי, ומופתעת בכל פעם שמשהו שכתבתי עובד. סוג של פלא מיסטי. עדיין, אני לא מצליחה להסוות לחלוטין את הפרעת האישיות הגבולית שלי, מה שגורם לבוס שלי לצעוק עליי לקחת את ה"ויטמינים" שלי לפחות פעם ביום.

אחרי נדנודים אינסופיים ופתק מהרופא על קלסטרופוביה, הועברתי בשעה טובה לחדר עם חלון, ושותף מצוין בשם איתן. השידוך הזה התחיל בעובדה שאנחנו היחידים בחברה שלא מרגישים צורך להקפיא את המשרד לטמפרטורה שבה גם דובי קוטב שוקלים התאבדות. אבל למרות המכנה המשותף השטחי הזה, נראה לי שהשכלנו ליצור מערכת יחסים מופלאה שבה איתן מאיים לתלוש את מדבקת "נסים קורים, הביעו משאלה" שלי, אני מאיימת לגזור את אחרונת שערותיו, איתן זורק עלי כדורי נייר, ואני מפוצצת לו את בועות הסבון. בגרות שכזאת.

התחלתי גם לכתוב בידיעות אחרונות את הטור "נגה בלוגה", ואתם מוזמנים לשלוח לי לינקים של כל הבלוגים שהם דגולים, מעולים, נפלאים, יצירות מופת, וששיחקו מחבואים כל כך טוב שאפילו אני לא הצלחתי למצוא אותם.

ומה עוד?

נפל לי אתמול בלנדר על העין.

זה לא ברמה המטאפורית, זאת לא התחלה של בדיחה, וזה לא תירוץ ממש גרוע של אישה מוכה.

נפל לי אתמול בלנדר על העין.

*** סאבקוץ' מילגה = הכל אפשרי