שוב עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שכתבתי כאן, הרבה לא השתנה...

אני עדיין עובדת ו... אממ... זהו בעצם כי אין לי חיים. איזה כיף לי!!!
עכשיו יום שיש בלילה ומה שאני עושה זה לשבת מול המחשב כי פשוט אין לי חיים. אני מנחה שזה נשמע מוגזם כאילו אני דרמטית או משהו, אבל ככה זה...

מצבי כרגע עגום ביותר, אין לי חברים, בעקרון יש לי חברה אחת אבל הקשר ביננו נורא התנתק בזמן האחרון ואני לא בטוחה כמה אני רוצה לנסות לתקן, ומעבר לזה יש את בת דודה שלי אבל היא בת 18 וחצי ויש לה חיים משלה ואני לא רוצה להדחף לה אליהם עם החברים שלה וכל זה ויש לי עוד ידיד שאני מדברת איתו פעם ב... באיסיקיו וזהו

מעבר לזה החיים שלי מאוד משעמים. א'-ה' אני קמה מוקדם בבוקר לעבודה (5 בבוקר) חוזרת בערב (6-8 בערב) ויושבת מול הטלויזיה/מחשב. ביום שישי אני קמה מתי שאני מתעוררת ויושבת מול הטלויזיה או מול המחשב כנ"ל לגבי שבת... ככה זה שאין חברים.

זאת הרגשה ממש בודדת בגלל כמה סיבות. אחת מהסיבות היא העבודה שאני לא יוצאת מהבית מעבר לעבודה, הסיבה השנייה זה שאין לי עם מי לצאת החוצה, אפילו אם זה סתם ללכת לקניון או להסתובב בעיר או לשבת בבית קפה אבל הסיבה הכי חשובה זה שאין לי עם מי לדבר, עם מי לחלוק את הרגשות שלי וחששות, הדברים השמחים ובעיקר הדברים העצובים. זאת תקופה מאוד קשה בשבילי, אין לי חברים, אין לי חיים, אני מתחילה ללמוד עוד מעט במכללה ואני לא טובה בלימודים ואני מפחדת אני אכשל ואני מריגשה שאני מאבדת אמון באנשים ובכלל בכל העולם הזה.

השבוע הלכתי סוףסוף לפסיכאטרית כמו שתכננתי כבר הרבה זמן, סיפרתי לה על החיים שלי פחות או יותר על הרגשות והמחשבות. היא המליצה לי להתחיל לכת לפסיכולוג, ואמרה שביינתים היא תרשום לי כדורים נגד חרדה ודכאון. לא יודעת עד כמה זה טוב הכדורים האלו אבל זה לא שיש לי ברירה אחרת.

אני כל הזמן חושבת שאם לפחות היה לי איזה ידיד קרוב או חברה טובה היה לי עם מי לצאת ואז הייתייכולה להכיר עוד אנשים אבל אין לי אף אחד ובגלל זה אני לא יוצאת לשום מקום ובגלל זה אני לא מכירה אנשים , זה מן מעגל מדכא כזה ואין לי יכולת לצאת ממנו, אני מניחה שיש אנשים שמסוגלים ללכת לבר לבד ולשבת שם ולהכיר שם אנשים אבל הם בעלי בטחון עצמי מה שאין כמעט בכלל.

אני מנסה לחשוב למה הגעתי למצב הזה ולא מצליחה להבין, בתיכון ובצבא היו לי הרבה חברים, ואני בן-אדם חברותי ונחמד

אני לא רעה או מגעילה או לא יודעת מה ואני לא מצליחה להבין איך הגעתי למצב הזה שבו אני כ"כ לבד.

אני חוששת מאוד מהלימודים ואני לא יודעת אם אני יהיה מוסגלת לשבת וללמוד כ"כ הרבה, כי תואר זה המון השקעה והיה לי קשה להשקיע בתיכון אז אני מניחה שמכללה זה הרבה יותר קשה ואני כ"כ מפחדת שאני אכשל ואני לא אצליח להרכז והכל יהיה רע. וזה קשה כי הרגשות האלו כשאי אפשר לספר את זה למישהו שיעזור ויתמוך ויעודד, זה הורג אותי מבפנים...

אני חושבת שכתבתי מספיקה להיום, לפחות ביינתיים

אני מקווה שהפעם הבאה תיהיה בקרוב כי זה נחמד שלפחות פה אני יכולה להוציא החוצה את החששות והרגשות...