רוקדת עם מילים

ויקי: מה, את הולכת?

שרי: מה, את נשארת?

ויקי: כן, לאן אני אלך?

שרי: אני פורשת, נמאס לי מכל העליהום התקשורתי הזה. שופכים את דמי. נוברים בקרביי. אין פרטיות, אין סולידיות ועל נימוס ודיסקרטיות אין בכלל מה לדבר. אתם קצת כמו ערבים פה, את יודעת? פרימיטיביים. ויקי: כן, אנחנו בסה"כ מזרח תיכוניים. מה לעשות, זה לא אמריקה וגם לא אירופה, זה פלסטינה פה.

שרי: נכון, אבל בכל זאת, הדמוקרטיה היחידה  במזרח התיכון, הייתי מצפה למעט סטייל, קצת גינונים ולא להשתלחות ולהתערבבות האינסופית הזאת בענייניהם של אחרים.

ויקי: טוב, ככה זה אצלנו בארץ הפיוז'ן, המשלבת מערביות במזרחיות, אנחנו מתעסקים בביזנס שלנו כשענייניהם של האחרים משרים עלינו חוסר מנוחה או שיממון, ומפגינים מחוות של חמולה ושל כל ישראל נוברים זה בוורידיו של רעהו, כשיש לכך הד תקשורתי, ריח של דם וטעם של רייטינג.

שרי: אני רק רוצה לחזור לאנונימיות של קודם. היה לי טוב שמה.

ויקי: אני, דווקא כשהלכתי, היה סביבי זמזום תקשורתי; בדקו לי בציציות, בשורשי השערות, בדגם של הסלולארי ובשם המותג של משקפי השמש ועכשיו כשאני יושבת, דממה דקה. אולי תנסי לשבת במקום ללכת.

שרי: לא נראה לי. אני מרגישה חנוקה, קלסטרופובית, חייבת לנוע.

ויקי: כן, אני מבינה אותך. גם אני הרגשתי ככה לפני שהתחלתי ללכת ובנוסף לחנק ולקלסטרופוביה, חשתי גם בחרדה ובייאוש.

שרי: ולאן הלכת, כשהלכת? לפלורידה?

ויקי: נאאהה, הלכתי ממצפה רמון לירושלים, לבית של ביבי.

שרי: נסעת, את מתכוונת?

ויקי: לא. הלכתי ברגל, עם מימייה, טלפון סלולארי ודגל ישראל.

שרי: וואו, זה בטח סידר לך יופי את הפיגורה. צילוליטיס וכאלו. לא?

ויקי: לא יודעת. לא כל כך היה לי זמן להסתכל ולמדוד, הייתי עסוקה באידיאלים מסוג אחר, אבל עכשיו כבר לא אכלתי עשרה ימים, אני משערת שוודאי אפשר להבחין בשינוי כלשהו בגזרה שלי. לא שזה מעניין אותי. אני כל כך עייפה ורעבה.

שרי: לא אכלת עשרה ימים? למה? את בקטע של סלף אביוז, מבפנים? אני יותר בעניין של סלף מיוטליישן, מבחוץ. את יודעת, שואבים מפה, חותכים משם, מזריקים לפה ומנסרים משם. זה עובד שיגעון וכך גם לא מוותרים על כל הכייף של לעיסת , נגיד, גלילות עגל חלב ממולאות בפטריות פורטובלו וטרגון, לאור נרות, עם זה שאהבה נפשך.

ויקי: בבקשה אל תזכירי אוכל במפורש, אם אפשר, וגם, אם לא איכפת לך, תחסכי ממני תיאורים דביקים על אהבה.

שרי: למה? אה, בגלל הדיאטה? ומה יש לך נגד אהבה?

ויקי: זו לא דיאטה, זו שביתת רעב. ואהבה זה מותרות. אין לי תקציב להתהדר בכל המרצ'נדייז שכרוכים בעניין.

שרי: בחיי, כל הכבוד לך. את ללא ספק אשה בעלת עוצמה פנימית ומודעות ציבורית מעוררת השראה, חבל רק שאת כל כך צינית לגבי אהבה. אני דווקא נוטה להאמין שאהבה היא הדבר היחיד שאין לאף אחד שליטה ומונופול עליו, ללא הבדל של מוצא, מין או מעמד סוציו אקונומי.

ויקי: בחייך שרי, אנחנו נשים בשלות כבר, שלא לומר מבוגרות, שתינו יודעות שאת מה שלא קונים הנעורים, רוכש הכסף. תעזבי אותך מהתנהלות תודעה אווילית בנוסח ערוץ ויוה.

שרי: מה זה ויוה? אני לא מכירה. את רוצה להגיד לי שעוני וזקנה גוררים בהכרח ערירות וחולי?

ויקי: לא נעים לי להיות זו שמבשרת לך את הבשורה הרעה, אבל במציאות עדיף להיות עשיר, צעיר ובריא ובמדינה שהיא לא מדינת רווחה, על אחת כמה וכמה לסקאלה הזו של עדיפות יש משנה התוקף, מאחר שאת החולים, העניים והזקנים שלנו אנחנו מטאטאים עמוק מתחת לשטיח וקוראים להם איכסה וליכלוך. שרי: לא יודעת, אותי חינכו שאופי האדם-גורלו, כמו שהרקליטוס אמר ולא שהונו של האדם הוא גורלו. חוץ מזה, הם באמת די מלוכלכים כל העניים האלו, על המוני ילדיהם המנוזלים.

ויקי: גם אותי חינכו ככה. גם לי אמרו שיש לי את הכוח ואת האפשרות לעצב את חיי כשם שארצה, כי השוק הוא חופשי ויש לי בחירה וזכויות ודמוקראטיה. היום אני יודעת שזה הרבה יותר מורכב, יש אילוצים, יש תאונות, יש בחירות רגעיות שגויות שמעצבות את הגורל ללא שום קשר לרצונות המקוריים של אותו אדם והורות לילד קטן, גם דורשת משאבים שלא יתוארו וגם, במידה מסויימת, עוצרת את כל העולם, בעיקר אם את ענייה, בעיקר אם את לבד. ובגלל זה מן הראוי לכונן חברה אמפאטית ואני לא מתכוונת לכזו שבוראת מרחב גידול נאות לפראזיטים, אלא כזו שיוצרת תמיכה להיחלצות ממשברים שעלולים להיקרות בדרכו של כל אחד ואחת מאיתנו. גבהות הלב של החסונים, הצעירים או העשירים, המאמינים שבהם מאומה לא יפגע, היא לא בסיס לייסודה של חברה הרמונית, שוויונית ובריאה.

שרי: ויקי, שלא תחשבי שלי לא איכפת מהסביבה ושאני רובצת לי בטוגה ובזרי דפנה, אי שם במרומי האולימפוס המוזהב שלי. דווקא איכפת לי מאוד. הנה, בעצמי הקמתי לאחרונה ארגון ששמו "מהות החיים". אנחנו מעבירים סדנאות ודוגלים בכך שיש לכל אחד את היכולת ליצור את השלום הפנימי בינו לבין עצמו, בינו לבין משפחתו וחבריו ובינו לבין סביבתו, מתוך תפיסה, שאם נלמד לקבל, לתת ולכבד איש את רעהו, נקשיב ונתקשר בצורה חיובית, נפעל מתוך חמלה ונפתח את הלב באהבה, נתרום כולנו ליצירת חברה הרמונית ומאוזנת יותר.

ויקי: וואו, זה יפה וזה גם נכון בחלקו, אבל זהו מסר שלוקה ברדידות מסוימת ובהתעלמות ממורכבות הרבדים של הקיום. נשמע כמו משהו המתקשר לריהוט ולעיצוב פנים, בזמן שאני מדברת איתך על בניית היסודות של הבית עצמו, מה גם שקמפיין מהסוג הזה, בהחלט עלול לקומם בשעה שלילדים אין, הלכה למעשה, מה לאכול ואוטובוסים עדיין מתפוצצים ורוב העם פה חווים עוצמה כזו או אחרת של חרדות פוסט טראומטיות ופרנויות קיומיות מהזן הבסיסי ביותר. חוץ מזה, תסכימי איתי שזה קשה מאוד לפתוח את הלב לאהבה כשהילדים שלך מוזנחים, מוכים, מכורים לסמים, או סתם סובלים מדימוי עצמי נמוך, עקב החסך בהזדמנויות ובגלל הפערים בין מה שאמור להיות להם, על סמך ההבטחות מהפרסומות, לבין מה שיש להם בפועל.

שרי: אוי, מה קרה? את בסדר? הנה, קחי כסא. שבי.

ויקי: כן, כן, רק חולשה. מהרעב מהמשפט הארוך, מהעצב.

שרי: להביא לך סנדוויץ' אולי? משהו קל לשתות? אל תהיי עצובה. זה לא טוב ככה לא אוכלת כלום עשרה ימים. את לא בת טיפש-עשרה, שאז הגוף עוד יכול איכשהו לספוג את כל ההתעללויות האנורקטיות האלו. ויקי: זו לא אנורקסיה. זה עקרונות, שרי. אמרתי לך, מרעיבים אותנו. זורקים אותנו לכלבים. מקצצים לנו בבשר החי. דנים את ילדינו לבורות, לעבדות, לרעב, לנחשלות ולפשע. אי אפשר לעבור על זה בשתיקה. שרי: ויקי, אבל תסכימי איתי, אתם העניים נוטים לעשות הרבה יותר ילדים מכפי שאתם מסוגלים לטפל בהם. האם בעצם כך, אתם לא דנים אותם במו ידיכם להמשיך את שושלת העוני לנצח?

ויקי: יש בזה משהו, שרי. אשה מלומדת שכמוך וודאי מודעת לקורלציה המוכחת שבין עוני, חוסר השכלה וריבויי ילדים ואני הראשונה לטעון שזה לא היה מזיק בכלל אילו היו משלבים בתוכניות הלימוד בחינם, מעבר להקניית השררה והסדר של כל בורג קטנטנן במקומו הנאות במכונה, איזשהו אספקט של השתלמוּת בסיבה ובתוצאה, ביחד עם דחיפה למצוינות ולהיחלצות ממעגל הנחשלות. את יודעת שרי, שבערות היא כוח - כוחם של המושכלים על הבורים. אבל בינתיים, כל עוד ידה הסלקטיבית של ההשכלה כדרך חיים, ממאנת להגיע למחוזות מסויימים, הם לא חייבים לשלם את המחיר על הבחירות הלא נכונות והקשיים של ההורים שלהם. הרי הם רק ילדים ועל זה אני נלחמת. בגלל זה אני עכשיו רעבה. חייבים לתת להם הזדמנות שווה לרכוש ידע ולהשתלב בעתיד בכל הסקטורים שמניעים את הגלגלים של החברה.

שרי: נו וזה עוזר?

ויקי: לא. בינתיים אף אחד לא בא. כאילו שכחו בכלל שאנחנו פה. את יודעת, יש דברים יותר חשובים על סדר היום: ביטחון, גדר, ערבויות, מינויים של גנרלים ושאר ירקות. חשבתי שאולי ביבי יגיע עם פיצות, משהו.... אחחח.... פיצות.....

שרי: וודאי גם העובדה שאני נוסעת, גנבה לך עוד פיסה מתשומת הלב הציבורית.

ויקי: חבל שאת נוסעת. לא היית רוצה לשקול זאת מחדש?

שרי: הייתי רוצה, אבל קשה לעצור את האבן המתגלגלת הזו של המשטמה המכוונת כלפיי ותאמיני לי ויקי, אני לא עשיתי כלום ואולי בעצם בגלל שלא עשיתי כלום, כשהיה אפשר לעשות משהו, התרחש לו כל צירוף המקרים האומלל הזה ואפקט הדומינו שבעקבותיו הגעתי עד הלום. אם היה אפשר להחזיר את גלגל הזמן לאחור, הייתי מתנהגת לגמרי אחרת.

ויקי: כן, גם אני. בחיי שלא הייתי יוצאת ממצפה רמון אילו הייתי יודעת את מה שאני יודעת היום. הייתי חורקת שיניים, מוצאת לי עוד כמה עבודות מזדמנות בכסף שחור ללא תלוש ומסתדרת איכשהו, מהיד לפה. עכשיו אני כבר במצב של למות או לכבוש את ההר. יש לי טעם חזק של מוות בפה, מרוב רעב, פיכחון ותשישות ואני כבר לא בטוחה היכן נמצא אותו הר ולמה בעצם הוא שם.

שרי: שאת פסימית, ויקי. את לא היית ככה בהתחלה. תראי את נלסון מנדלה, איך הוא ישב בכלא שלושים שנה ולא נשבר ועוד בסוף הוא הפך לנשיא של המדינה שכלאה אותו. אל תתייאשי, אם את מאמינה בעצמך גם לך זה יכול לקרות.

ויקי: בטח, אבל לנלסון הייתה את ויני שגידלה לו בינתיים את הילדים ונשארה לצידו עד שהוא השתחרר. הביאה לו עיתונים, סיגריות וספרים לכלא. לי אין אף אחד. הילדים שלי בעצמם צריכים עדיין שיכינו להם אוכל והבן הגדול שלי, אני מביאה לו לכלא עיתונים וסיגריות. את מכירה גבר שיחכה לאשה שלושים שנה, עשרים, או אפילו שנה אחת? פִנקס הקטן יש רק בשירים, ובמציאות, יש רק פִנקסיות קטנות למכביר. הרי החברה שלנו עדיין מייעדת הוויה נשית  להיות כזו אשר מסוגלת לשבת בחושך שנים ולהכיל ולהכיל ולהכיל. בעיקר במקומות כמו אלו שבהם אני גדלתי.

שרי: לא רק אצלכם, מותק. הנה, רק שבוע לקח לי להתאושש מהניתוח הפלאסטי. שבוע אחד תמים שבו לא הייתי אופרטיבית וכבר נהיו לו עניינים עם אשה אחרת ועוד בכפייה. איזה גועל. אני לא מסוגלת בכלל לדבר על זה. אני מדחיקה.

ויקי: אנחנו הנשים צריכות לפרגן יותר האחת לשנייה.

שרי: כן, אין לך מושג כמה שאני מתייסרת ומצרה על אותה אמירה אומללה של רני, יועץ התקשורת שלי, כלפי שלי יחימוביץ'. את מבינה, הוא חימם והתסיס אותי כראוי על התקיפה האישית נגדי וגרם לי לחשוב שהדרך הדורסנית בה הוא מטפל בדברים, היא הדרך הכי יעילה וראויה, אבל הלא גם בהסתדרות תקפו אותי אישית ללא סיבה, זה לא גרם לרני רהב לפרסם ניוזלטר עם מניפסט שאמיר פרץ הוא איש רע, רע, רע.

ויקי: מה זאת אומרת תקיפה אישית ללא סיבה? הרי את הבעלים של בנק הפועלים ואת פיטרת 900 עובדים.

שרי: לאאאאאא!!! את רואה איזו טעות רווחת? אני בסה"כ מחזיקה בשליש ממניות חברת האחזקות "קבוצת אריסון", שבבעלותה 21 אחוזים ממניות בנק הפועלים. תעשי חישוב, ויקי, מהי גודל השליטה שלי בבנק ואיך זה שאף אחד לא שמע מילה רעה על שאר המשקיעים בהקשר של שערוריית הפיטורים? על האברמסונים? על הדנקנרים? על השטיינהרדטים? על השוסטרמנים? ושום ציוץ על יו"ר הדירקטריון שלמה נחמה, שאף אחד בכלל לא מכיר ואינו יודע את שמו. רק שרי אריסון ביץ' לעזאזל. תביאו פך נפט, תשרפו אותי בכיכר רבין ובאה גאולה לישראל. זה לא מוזר לך, ויקי?

ויקי: אכן מוזר. אז למה באמת יועצי התקשורת והתדמית שלך לא חשפו לעיתונות את המהלך האמיתי ואת השמות המפורשים שעמדו מאחורי קבלת ההחלטות, במקום להכפיש אישית בחזרה את האנשים הלא נכונים?

שרי: לא יודעת, תאמיני לי ויקי, זה כל כך רחוק מתחומי העניין וההתעסקות שלי. עד לא מזמן התעסקתי בעיקר בענייני הקרן ע"ש תד אריסון, שאני המנכ"לית שלה. אנחנו תורמים מדי שנה 20 מיליון דולר לנושאי בריאות, מחקר, ילדים, נכויות, אוכלוסיות במצוקה, תרבות ואומנות. בנוסף לכך, גם הרמתי פרויקטים חשובים כגון בניין לחקר המוח במכון וייצמן ברחובות, מגדל אשפוז במרכז סוראסקי בתל אביב ועוד.

ויקי: בחיי, אז את לא כזאת מפלצת כמו שעשו ממך, יש אנשים אטומים בהרבה ממך שלא שומעים עליהם כלום בתקשורת. תראי שרי, כפארה, אני לא אכחיש שלפני השיחה הזאת בינינו גם אני לא ממש החזקתי ממך, בלשון המעטה. הפריע לי כל ענייני האיומים בתביעות  שלך ושל חבר מקורבייך. חשבתי לעצמי מה הסיפור של העשירים המדושנים הללו, שאוהבים לשחק בקקה של עצמם, וסליחה על הצרפתית שלי, שרי, בשעה שמסביבם מתחוללת מלחמת קיום אמיתית על פת לחם, על ספרים לילדים, על בריאות, על חיים ומוות של אנשים? מה, הם לא מתביישים להם שם? ככה חשבתי עלייך, חי נפשי, וגם על איך שאת מגבירה את ההוריקן המשתולל סביבך בעצם כך שאת טורחת להגיב לכל פישר שמעלה מאמר או מערכון סאטירי עלייך ועל בחיר לבך המפוקפק. שום דבר לא למדת שמה, בכל האוניברסיטאות הנחשבות שלך באמריקה, על פסיכולוגיה הפוכה ועל הלכי הרוח של תרבות צרכני התקשורת? במחי תגובותייך הפכת את עצמך באחת למק-שרי: זולה, סינטטית, אחידה, צפויה ובמחיר שווה לכל נפש לרווחת ההמונים, כשכל אחד על פי בחירתו יכול למהר ולהגדיל בשקל וחצי את הטרה-רם המתחולל סביבך. אני מאמינה שבעתיד ילמדו את המקרה שלך בקורסים לתקשורת ולאסטרטגיה שיווקית ופרלמנטרית.

שרי: טוב, אני מודה שטעיתי. אגב, גם את הפלופ התקשורתי שלך וודאי עוד ישננו בקורסים המקבילים. אחת הסיבות לרצון שלי לברוח מכאן היא האינטנסיביות שבה נשאבתי למצב של חוסר שליטה בתדמית הציבורית שלי. ואני בכלל לא רציתי תדמית ציבורית. מבין שתינו, את היא זו שייחלה להמולה תקשורתית ותראי איך התהפכו להן היוצרות עלינו. ואיך כל הדברים שאני מאמינה בהם, כמו יציבות ושלום פנימיים פרחו להם מהתודעה שלי. הפכתי לכלי של כל מה שהכי שנוא עלי: של קורבנוּת, של סחף במדרון חלקלק, של חוסר הכוונה פנימית. אני מסתכלת במראה שהציבור הישראלי הציב בפני ואני רואה מולי בהמה קפיטליסטית, דורסנית שנשואה לגבר מתעלל ומטריד. זו לא אני, ויקי ואבא שלי, תד, וודאי עושה פליק-פלאקים בקברו מחמת הבושה. אני הייתי פילאנטרופית. ידי היו צחורות מניקיון. הייתה לי קלאסה. ואיפה כל זה עכשיו? חייבת לברוח מהבבואה הזאת שלי. אני מבחילה את עצמי.

ויקי: מה זה פילאנטרופיה, שרי? זה בספארי של נמיביה? זה פילים בכאוס, באנטרופיה? לאף אחד לא איכפת מדברים כאלו כאן. גם קופים במעבדה מסוגלים להתדיין על אי-צדק. סו פאקינג וואט? ומה רצית, שקק"ל ישתלו לכבודך יער קטן? צריך לשנות את סדר היום מהבסיס, לא לעשות קוסמטיקה למה שלמעלה ודווקא לך, מלכל האנשים, יש את הכוח ואת הממון להזיז לוחות טאקטוניים מלמטה ובמקום זה את בוחרת להתעסק באיך שהדברים נראים מבחוץ: מתיחה פה, שאיבה משם, ניסור פה וזריקה לשם. את חושבת שלמישהו איכפת מהכוונות שלך, שרי? מה שמעניין את התקשורת, שמאכילה את הציבור, שמנשים את התקשורת, שמזינה את הציבור זו הסנסציה הזולה, ההתפרצות של הרגשות. תהליכים לא מעניינים אף אחד. תהליכים שבאמת באים מבפנים זה שיעמום אחד גדול, גם בעינייך, רק תהיי אשה ותודי בזה כבר, במקום לשחק אותה אמא תרזה ממיאמי.

שרי: אבל גם אצלך במאהל היו מאבקי כוח ודורסנות בין שררה אחת לאחרת, גם מתחת לקדושות המעונה שלך מסתתרים אופורטוניזם ורצון להישגים אישיים.

ויקי: אני לא קדושה. אני סתם רעבה, שרי. בטח שהתקשורת התמקדה  באיבה ובאינטריגות. את חושבת שמישהו יטרח לשדר את המחוות הקטנות, האנושיות? פחחחח.... הצחקת אותי. זה משעמם, אני אומרת לך. אל תגרמי לי לאיית לך את המילה שיממון. אולי הציבור יזכה לראות את התהליכים ואת הצמיחות והקריסות שכל אחת מאיתנו עברה כאן, פעם כשלא יישאר מה להקרין ברי-ראנס של ערוץ אחד בשתיים בלילה, או בערוץ ההיסטוריה, ואולי בעוד שלושים שנה כשמישהו יפשפש בארכיונים המאובקים ויחליט לעשות איזו דוקו-דראמה על ימים רחוקים.

שרי: כן, קשה לנצח במלחמת הספין את התותחים הרועמים.

ויקי: בטח, בעיקר אם אתה בא לייצג את הכאב הדק והענוג שבמהות, זה שאי אפשר למגר בהוקוס פוקוס, או בזבנג וגמרנו, אלא מצריך טווייה מחושבת ורגישה של תהליכים.

שרי: תגידי ויקי, את רוצה להתחלף? אני אשב כאן באוהל קצת ואשבות רעב ואת תיסעי לך עם עופר לפלורידה?

ויקי: את רצינית? כמו ב"בן המלך והעני"  של מארק טווין?

שרי: כן. את חושבת שסעדיה מרציאנו יגיע לכאן מתישהו? או ביבי? או שיטרית?

ויקי: לא נראה לי. למה את שואלת?

שרי: כי אין לי כוח לסערות תקשורתיות. אני רק רוצה קצת שקט.