רוקדת עם מילים

אני לא אוהב נסיבות פורמאליות, אשר אמורות בלחיצת כפתור, להכניס אותי למוּד המכאני של להתנחמד אל הזולת בהתאם להוראות המקובלות:
א. שגר כרטיסי ברכה או שלל איחולים מילוליים סטנדארטיים! 
ב. רכוש מוצרי צריכה מוסכמים שתוייגו כעונים להגדרה "מתנה ראויה" לציון האירוע והמעמד!

אני מרגיש דחייה כמעט בלתי רצונית, כאילו אינסטינקטיבית, מהאמירה: הנה, גם אני חלק מהדבר הזה שהסכימו עליו מראש, שקבעו עבורו תאריך, סוג מזון, לבוש הולם, הקשרים היסטוריים, טקסים, מוסיקה תואמת ואפילו תכניות טלוויזיה שמאפיינות את הרגע.

אולי זה לא מאוד בוגר מצדי, קצת כמו לגדל חצ'קון ולרקוד פוגו 
ב"אסטורייה" בלונדון לצלילי "Rage against the machine" או "Bad religion", בזמן שהגיל הכרונולוגי הנפיק זה מכבר עור חף משומנים, שמחורץ קלות בקמטוטי זמן זעירים, אבל אני שונא חגים.

מעולם לא חיבבתי מסורות שכוננו על ידי מישהו אחר, פרט לי ולאלו שיקרים ללבי. מנהגים מושרשים ועתיקי יומין שלא בחרתי בהם מיוזמתי, תמיד עוררו בי תחושה של מחויבות כפויה, מלאכותית ומאולצת וכמעט אף פעם הם לא התקבלו אצלי כרלוונטיים לתקופה ולמקום, כיאה להנחתה הבאה הרחק מלמעלה.

הקריאה להתייצב לדגל ספציפי זה, גורמת לי להרגיש, יותר מתמיד, כמו חייל שמצווה לצחצח במברשת שיניים את אריחי המחראה, בעת שבחזית מתחוללת לה מלחמת חורמה על החירות. זה מביך אותי, זה מאיים עלי, זה משרה עלי תחושה של זניחות וקיום תפל, בדומה לשל בורג קטנטן וזה גם קצת מגעיל אותי, ממש לא כהצהרה אידיאולוגית או אופנתית מטעם משהו, אלא פשוט מתוך הפחדים והחרדות שנובעים מהתסבוכת שהיא אני.

העדריות האטומטית שמרחפת באוויר, מעלה בי לינקים אסוציאטיביים לדברים אחרים, שלעולם יגרמו לי לברוח לפינה מרוחקת מהיכן שהם מתקיימים. זה מזכיר לי מעגלים של ביחדנס, בהם מרגישים הכי לבד בעולם, או קטעים של גסיסת האהבה, כאשר כלפי חוץ עוד הולכים בצוותא למקומות ציבוריים, רגע לפני שמחלקים את הרכוש המשותף על פי הכתוב במסמך שלא פוסח על שום פרט (כן, בהחלט, אני מתעקש לקבל אותו! מגש קוביות הקרח הזה, תרם לא מעט לעיצוב האדם שהפכתי להיות), אבל כבר מזמן אין מביטים יותר עמוק לתוך העיניים, מחזיקים ידיים, או גומעים בצמא ובפליאה כל הגיג, חיוך וניואנס של השני. 

אני באמת נורא רוצה שלכולם יהיה נעים, טוב וקל ושחייהם יהיו משופעים לתפארת בבריאות, אהבה, שלום, ביטחון וכל מה שהם צריכים בשביל ה- well being שלהם, רק שממש לא נוח לי לדקלם את זה כמו תוכי, לעבר כל אחד, דווקא ביום הספציפי ההוא. תקראו לי "כבד", אבל בבקשה תעירו אותי שיגמרו החגים.
שינה טובה.

גראונד קונטרול טו מייג'ור ביל
גבעת הוטמייל ישראל עדיין אינה עונה.
Lake Washington, we have a problem.