יחי רומיאו.
טוב, זה היה צפוי וזה כבר החל להתרחש מעצמו. דמותו של החתול החלה נושרת ממני כנשל הנחש בעונתו. לא נותר לי אלא לבצע את הדחיפה היזומה והסופית בשביל לפרוץ לאוויר העולם מתוך הקאקוּן המלפף אותי בקרבו, כדי לנער כנפיים מרעידות ושקופות מחמת רעננות וחוסר שימוש. היוצר קם על גולמו. הסכיתו ושמעו, אני לא באמת חתול, אני אדם. יתרה מזאת אני אשה. וודאי אפשר היה להיווכח בכך ממילא מבעד למילים ולשורות ובכל זאת, גם למענכם, אך בעיקר עבורי, אני משתוקקת לומר זאת שנית, כי זה משחרר אותי, בדומה לניעור שיער ארוך ורטוב או פרווה עשירה ולחה, תוך התזתן של טיפות מים קריסטליות לכל עבר: אני אדם, אני אשה ואשראי שכזו אני.
החתול הפיקטיבי המדבר והקורא, זה המעורה בענייני אקטואליה לייט, היסטוריה וזוטות דיומא התבסס בעיקרו על דמותו של יוליוס - החתול השחור והחינני שמתגורר בביתי, כולל סיפורי האימה והזוועה על הסירוס ותלישת הציפורניים שנכפו עליו מידי בעליו הקודמים ובתוספת אי אלו גוזמאות ספרותיות. מסתבר שהייתי זקוקה לכסות השעירה והמשופמת שלו על מנת להתחיל להתבטא ולתקשר עם היקום שמחוץ אלי, אחרי תקופה קשה וארוכה של השתבללות והצטנפות לפינה מאוד, מאוד חשוכה. החתול שימש עבורי כמעין כָּבּלים חשמליים מטפוריים, שנזקקתי להם בשביל להתניע את הבלוג שלי בפרט, ואת זרימת התודעה הכותבת שלי בכלל, ואילו עכשיו כבר צימחתי לי מצבר פנימי שיצית את המנוע שמסוגל להסיע אותי למחוזות חפצי.
עיצוב דמותו, אופיו ועיסוקיו קבלו את השראתם מאי אלו מקרים שבהם הייתי פותחת את דלת הבית ומוצאת אותו, את חתולי היקר, ישוב לו ליד המחשב, כשידו נוגעת לא נוגעת בעכבר ובעיניו הירוקות מבט של מי שנתפס בקלקלתו. מכאן שאבתי את הרעיון שאולי בשעה שאין במחיצתו אף אחד, הוא מנהל לו חיים שונים - עשירים ומרתקים בהרבה מכפי שמצופה מבני מינו ומחיות מחמד במעמדו. גם האופן שבו הוא בוהה בי לפעמים, בהבעה כה נבונה וכאילו יודעת כל, גורם לי, לא פעם, לדמות איך תיכף הוא יפתח את פיו ויעניק לי הגיגים עשירים בסיבי בינה מזינים, אשר בעזרתם אפשר יהיה להאכיל חצי מהרעבים לְדעת שמסתובבים להם בפלנטה. וכך, מהרהורי לבי הגיתי את יכולותיו הנסתרות שהתפתחו כפועל יוצא מהפנאי האינסופי העומד לרשותו, בהיותו לא אנושי ולפיכך לא מחויב במרוץ העכברושים שמנהל אותנו. בהזיותיי הוא היה חופשי ומאושר להקדיש את עצמו למטרה הנעלה של רכישת ידע ללא מגבלות של זמן ושל מטלות שהוא מחויב בעשייתן. רקמתי בהקיץ איך לבטח הוא חי באינטראקציות מעניינות ומופלאות עם יצירי בריאה אחרים ברחבי הגלובוס, כשהוא נעזר באותן טכנולוגיות מופלאות שיצרנו לשימושינו האנושיים המגוונים. את האמת, קינאתי לא מעט ביציר ברואי הבדיוני. שיוועתי להיות הוא ולא אני. אבל עכשיו, כבר מזה זמן מה, הכתיבה מבעד לדמותו יוצרת בי הגבלות של התנועה. הגיע הזמן להשליך את המוסרות ולהמשיך הלאה. לעבור לשלב אחר. בעיקר התעייפתי מהאילוץ להגיב בשמו בבלוגים של אנשים אחרים, בזמן שיש לי מה לומר ולהגיב בשמי.
מיותר לציין כי מהר מאוד זנחתי את מלאכת פיתוח הדמויות שתכננתי לשבץ מסביבו. עצלנית? חפיפניקית? שטחית? כן, זו אני. עוד גיליתי, שמיזאנטרופיה אמיתית לא יכולה להתקיים כתחביב צדדי, אלא רק כקריירה ממשית, כזו שדורשת מחויבות, השקעה ומסירות. ואני, כאחת שאיננה מצטיינת במסירות או בהתמדה משום סוג (פרט להתמדה בחוסר המסירות והתמסרות לחוסר ההתמדה) כשלתי במשימה. חוץ מזה, אני אוהב בני אדם, אופס, פליטת מקלדת. כוחו של הרגל. אני אוהבת בני אדם. אוהבת אותם על הקטנוּת שלהם, על דעותיהם הקדומות, הפחדים שלהם, השפיטה האינסופית שלהם, יופיים, כיעורם, זמניותם, חוסנם, שבריריותם, יכולות האהבה שלהם, הסקרנות שבהם, הצימאון לתקשר עם זולתם, שאיפתם הפאתטית לשלמות, הטעויות, הקנאות, השנאות, הדמיון, המחוות, כוח היצירה וההרס. הכל.
בהתחלה השתעשעתי ברעיון לפתוח בלוג נוסף ולהותיר את החתול על כנו, אבל במחשבה שנייה, החלטתי שלא. אני אדם טוטאלי ומוחצן משהו, אם אני עוברת תהליך פנימי, חייב להיות לו גם ביטוי חיצוני אשר ישקף זאת. אם לא הייתי אוכפת את המטמורפוזה הזו על בלוגי, אזי, רחמנא ליצלן הייתי מוצאת עצמי צובעת את שיערי לבלונד, שזה ייהרג ובל יעבור. כך שאתם מבינים, לא הייתה לי ברירה. את הרשימות בצד אני אשנה בקרוב. אולי אפילו היום, אולי מחר ואם לא מחר אז מחרתיים וכך הלאה. הרשימות הם של רו-מיאו החתול. לאט, לאט אני אבנה את רשימותיי שלי ואעצב את אופיו של הבלוג כך שיהיה משקף אותי, או לפחות את הדרך שבה אני מעוניינת להקרין את עצמי כלפי חוץ בתקופה זו של חיי. התכנים בסך הכל יוותרו די דומים. אולי יותר אישיים ואולי בכלל לא. אני פשוט אזרום ואתן לעצמי להתפתח לאן שתשאני הרוח. רוחי שלי וזו הנושבת בערבי הנחל מסביבי. כמו כן, אני שומרת לי את הזכות להמשיך להשתמש בשמו, אם כי נראה לי שעל המקף האמצעי אני אוותר, פרט לתגובות, שם המקף בטח יישאר בשל באג הקוקיז הידוע לשמצה של ישרא, אותו אחד שוודאי יכריח אותי לתקן את השם בכל פעם מחדש. למי יש כוח? לא לי.
החל עידן הקרו-מיניון באבולוציה של הבלוג שלי. מסיתותי אבנים גמלוניים, אולי אפרוץ דרכי לגילופי עצמות מעודנים ומי יודע? אולי אפילו יום אחד תזנק התפתחותי עד לכדי יצירת ציורים על קירות של מערות. היה שלום רו-מיאו, חתול יקר וממורמר שכמוך ואף על פי כן אוהב אדם בדרכך הייחודית. תודה שהבאתני עד הלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
