רוקדת עם מילים

זה היה בערך באמצע שנות השמונים, שהיה לי העונג המפוקפק משהו, להיות שייכת לתופעה נושאת שֵם. קראו לנו אז "נערי דיזינגוף". היינו נוהגים לשרוץ בכיכר המפורסמת, מתגודדים בחבורות, חבורות, עמלים לשרוד ולקיים את רוטינת עיסוקינו הענפים: שירה ונגינה בגיטרה, קיבוץ נדבות, נעיצת מבטים בעוברים והשבים, בהייה בשואה הפלאסטית יורקת האש, המוסיקה והמים, אכילה מכל הבא ליד ולפה, רביצה, שיחת חולין, ויכוחים על דברים שברומו של עולם כמו: מי שווה יותר - סיד בארט או רוג'ר ווטרס? ג'ימי פייג', או ריצ'י בלאקמור? מה עדיף, למות על הבמה או להיחנק באמבטיה מהקיא של עצמך? ועוד כהנה וכהנה. לפעמים גם התחוללו להם ריבים עסיסיים בין שתי קבוצות של מתגודדים (הפנקיסטים נגד הפריקים – קלאסיקה של עימות אידיאולוגי, תרבותי ובל נכחיש, גם אסטטי ועיצובי). בימים ההם, בזמן ההוא, היו כמה נקודות מפגש שאפיינו את הסצנה שלנו, עוד בטרם שהמילה סצנה קבלה את המשמעות הרווחת שלה כיום לתאר קליקה שראוי להתהדר בה. אלו היו המאחזים שלנו, שבהם הרגשנו בבית, בתוך עולם שנחווה בעינינו כעוין, מסואב וכאוטי. הייתה כאמור, הכיכר, היה קולנוע פאריז, היו "הליקוויד", "הפינגווין" וקולנוע דן והייתה כיכר אתרים והחוף שלמרגלותיה. היו גם את המחוזות שמחוץ לאורבנייה, כגון: טאבה, לפני שהחזירו אותה בתחילת 89 ועין גדי של ים המוות והיה לנו את "בית השאנטי" בשבאזי, שהיה אז בתחילת דרכו וכבר נחשב מבחינתנו כאי הכי ירוק באוקיינוס הסוער של נדודינו.

הדמויות שהכרתי מהתקופה הקצרה ההיא קיימות בתודעה שלי באופן מאוד מטושטש ומעורפל. אני זוכרת את סמדי, בלונדינית חייכנית מעיירה מרוחקת וצפונית, את טוּמאי שכונה כך על שם גיבור הסדרה "נער הפילים" בשל חזותו האינדו-אקזוטית, את סאמי, שהיה בן של דיפלומאטית דרום אמריקאית את לֶוויס זמר הבלוז עדוי התכשיטים לעייפה, את שמוליק שהיה יפה תואר כמו אל יווני, אבל בקושי ידע לחבר שתי מילים לכדי משפט מובן, את מיכלי הגותית, בתו של צייר מפורסם, את עוּדי (ב-"ע" כמו כלי הנגינה) מאי-שם בדרום הנידח, את ג'יפסי, פאוונה, צ'סקי, יפעת ומקס. את אייל החלילן,  את רמה, את נטע-קטע ואת התאומות הירושלמיות ארוכות השיער. והיו עוד הרבה שהלכו ובאו, כשם שאני בעצמי הלכתי ושבתי. כל אחד מאיתנו היה כמו אבן מתגלגלת, כמיטב המסורת הפואטית של אלילינו ומורינו הרוחניים מארצות הניכר. חלקינו היינו ישנים בחוף. אחרים היו מניחים ראש על מזרונים מעופשים ומוכי פרעושים בחורבה מטה לנפול ברחוב יונה הנביא, אשר שמה בישראל היה "הזוּלה". כמה מאיתנו, יחידי סגולה וברי מזל, היו חוזרים בערב לבתים חמימים עם אוכל במקרר ועם הורה אחד לא קיים ואחר נפקד, או כל סיפור אחר של משפחה לא מתפקדת, כיד הדמיון הטובה על המציאות. הללו היוו נכס לקולקטיב, כי לעיתים היה אפשר להצטרף אליהם ולסבן מאיתנו והלאה את הטינופת של הרחוב עם מקלחת מרעננת ונדירה. והיו את מי שגרו על בסיסים שונים של חוסר קביעות ושל יציבות חלקית ב"בית השאנטי".

הדבר שאיחד את כולנו יותר מכל; יותר מהז'רגון המאפיין, מההעדפות המוסיקאליות הדומות, מסמלי תרבות הפרינג', מסגנון הלבוש והאופי המרדני, היה העובדה שבמידה מסוימת כל אחד ואחת מאיתנו התנהל בחייו מתוך איזשהי תחושה של אכזבה קשה, לרוב אפילו של בגידה ושל נטישה מצדם של האנשים המבוגרים, שלפי תפיסה מסורתית מסוימת היו אמורים להתייצב לצדנו ולכוון אותנו בדרך החתחתים של המעבר מילדות לבגרות. הרבה שנים חלפו מאז. טאבה היא חלק בלתי נפרד ממצרים, מזה עידן ועידנים. קולנוע פאריז, קולנוע דן, "הליקוויד" ו"הפינגווין" הלכו זה מכבר לעולמם, השם ייקום דמם. כיכר אתרים המקורית היא פיל לבן שהתאדה מהתודעה הציבורית. לא עוד משחקי חלל בחנות שקרוייה "מילקי וויי" וקולוסיאום אפוף באולטרה סגול ועשן. מעין מצבה לזכר שמה של הכיכר המוזרה ההיא, הוקמה בדמות המדור לביקורת אתרים באתר של שרית פרקול. ככל הידוע לי, אצלה בין המילים, לא תמצאו ילדים מלוכלכים שברחו מהבתים. כיכר דיזינגוף עוד קיימת ועדיין הומה יחסית. אפילו שמעתי, לדאבוני הרב, שמסתובב שם דור חדש של נוער חסר בית. "בית השאנטי" של מריומה ודינו, שופץ ברבות השנים והרחיב את שטחו על פני מבנים נוספים, על מנת שיוכל להכיל בקרבו עוד ועוד מאותם נערות ונערים המחזרים על פתחיו עד עצם היום הזה. בנוסף לכך, מאז שמייסדיו זכו באות הנשיא ובפרס על מפעל חיים, מקבל גם המקום המופלא הזה, בשעה טובה, תקצוב ממוסד להמשך פועלו החיוני.

כל כך הרבה עידנים וגלגולים עברתי מאז ימי דיזינגוף הרחוקים וכבר שנים שלא יצא לי לחשוב על המקומות ועל האנשים שקשורים לתקופה זו שבחיי. ובאמת, אולי ניתן לצאת מ"בית השאנטי" ולהמשיך הלאה למחוזות מרוחקים, אך בימים אלו מתחוור לי שקשה להוציא את "בית השאנטי" מתוכי, כי מאז שקראתי בעיתון את הידיעה על הרשעתו באונס אחד וחקירתו בעניין מקרה אונס נוסף של עובדיה גרשון ( הלא הוא דינו, אביהם החלופי של הילדים הנטושים ומייסד "בית השאנטי"), כאילו נמחקו להם באחת כל השנים שחלפו והתפוגגה לה הדרך שעשיתי משם ועד לכאן ושוב אני מוצאת עצמי מזדהה בעוצמה רבה עם אותה התחושה העתיקה של נערה מאוד, מאוד צעירה שהמבוגרים אכזבו אותה, זנחו אותה לאנחות ונטשו אותה לגדל את עצמה ברחובות, בין המוני אנשים זרים שרובם אינם מבקשים את טובתה. התחושה המעיקה הזו יושבת לי כמו מין עצם שתקועה בגרון, או כמו סלע שיושב לי על החזה. לא נותר לי אלא לקוות שהילדים האבודים הרבים, מרגישים שעדיין יש להם כתובת לבוא להימלט אליה ולהתכרבל בה, אף על פי כן ולמרות הכל ושאותן נערות, קורבנות האונס, יוכלו בעתיד למצוא את השאנטי שנלקח מהן, כדי לצמח אמון מחודש בבני אדם.

ססססאמו ערס, דינו, מה עשית? יא חתיכת אידיוט!