לג'ון לנון יש ריח של גויאבה. יום אחד ישבתי, כמנהגי בימים ההם, מתחת לעץ הגויאבות בשכונה. פתאום בא מולי איש על אופניים ואמר: "הי ילדה, את יודעת מה קרה? ג'ון לנון מהביטלס נרצח". "מה זה ביטלס?" שאלתי והאיש נעלם לו באופק, אפוף בענן של אבלות ושל בוז לחוסר ההכרה. נגסתי ביס מהגויאבה.
העשן המיתמר מִבָּשַר על האש, הוא ריחה של גלידת וניל. כשהייתי ממש קטנה, אבא שלי היה לוקח את אחותי ואותי למרכז המסחרי של העיירה השכנה, בשביל לאכול גלידת "תל-חנן" אמריקאית מהמכונה.
באוויר היה תמיד ניחוח כבד של בשר חרוך מהמסעדות הסמוכות והטעם בפה היה של וניל.
למוות יש ריח של נפתלין. אלו שביתם ובגדיהם הדיפו את ניחוחו, מתו תמיד לפני כולם.
לרוברט ווייט יש ארומה קלושה של נפט, עשן סיגריות, בירה קרלסברג ספיישל-ברו שנשארה פתוחה מאתמול, טחב אירופאי על קירות הבנויים מלבנים חומות בדירות לאכלוס הציבור וריחות של גופות מיוזעים וקרירים לאחר אינספור זיונים. מוזר, גם לסמשינג פאמפקינגס, רדיו הד וסיטיזן פיש יש ריח דומה.
לאושר טהור ומזוקק, כזה שמשרה אופטימיות חסרת מודעות לצילם של עננים ולסופניותם של דברים, יש ריח מאוד מסוים. ניחוח ספציפי זה יתחבר אצלי בתודעה לעולמים עם מין הנאה הווייתית צרופה, מהסוג שאולי רק ילדים חווים. לפני כמה שנים זיהיתי מקום מוחשי ששם ניתן להריח את אותו הריח בצורה מאוד מובהקת ולא חמקמקה, כפי שבדרך כלל.
מיהרתי להזעיק צוות מז"פ חובבני, כדי לאתר את המחולל.
אחת אמרה: זה מעץ השקמים הזקן.
שני אמר: יערה, ללא ספק.
שלישי אמר: עץ החרובים, אם לא - אני חותך 'ת יד
והרביעית פסקה: הפסיפלורה של ציונה השכנה.
מסקנה מתבקשת: לאושר יש ריח, אך בלתי ניתן להצביע על מקורו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
