רוקדת עם מילים

"את יפה", אני אומרת לה, לדמותי המשתקפת במראה.
"את יפה, אני אוהבת אותך. ככה, כמו שאת".

"לא נכון!" עונה לי הבבואה.
"את שונאת אותי! תמיד שנאת אותי!
את שונאת אותי עכשיו על כך שאני כבר לא נראית מפוארת כמו בימים ההם ושנאת אותי פעם בגלל שהייתי מושלמת וחטובה, בשעה שאת הרגשת מכוערת ובלתי ראויה.
כל תא שמרכיב את עצם קיומי, גרם לך תמיד לתיעוב ולרצון לדון אותי להשמדה טוטאלית, כעונש על כך שרוב האנשים רצו קודם כל להכיר אותי ולגעת בי, לפני שבכלל עניין אותם לדעת אותך;
את המחשבות שלך, את הרצונות שלך, את הכעסים שלך, את התשוקות שלך, את החלומות שלך ואת כל התסבוכת הזאת שאת קוראת לה את.
את היית מכנה אותי משת"פית. שמעתי אותך. רצית לעשות בי לינצ'ים השכם וערב".

"אני חושבת שאת קצת מגזימה. נכון שהיום בהחלט קשה לי יותר עם חותמו של הזמן, על כל העקבות, הצלקות וגומות ההיכר שהוא חרץ והטביע בך - יפתי, לעומת מגמת ההקלה המסתמנת במציאת הדרך בינות למבוכים של נשמתי, אבל גם אז, בזמנו,  לא תמיד שנאתי אותך. הרי שאבתי ממך עונג לפרקים."

(חיוך מריר) "לפרקים זה נורא מעט, מותק שלי, בעיקר בהתחשב  בנצח ללא הפוגות שאנחנו חולקות בצוותא. כן, לפרקים זה כמעט כלום ובטל בשישים ואילו עכשיו, כשאת סוף סוף מוכנה ומזומנה לשתף אותי יותר בהוויה הקיומית שלך, זו שאת קוראת לה חיים, את בקושי מסוגלת להסתכל עלי. את מביטה בי ומתגעגעת לעור הצח והמתוח ולאיברים הזקופים והמשורגים שהיו לי בזמנים שבהם לא סבלת אותי וניסית להוציאני להורג בכל דרך שידועה לאדם ואשתו. את מגעילה אותי. את לא מאוזנת. אני לא קונה את התקף האהבה הזה שאת בוחרת להפגין כלפי פתאום. אולי את אפילו משוגעת, כזו שצריכה לקבל תעודות המאשרות את טירופך, ביחד עם מרשמים לכדורים, שוקים חשמליים וצו בית משפט שירחיק אותך מעולמם של האנשים השפויים."

"די, די לך, מתוקה. אני מבינה את הכעס שלך. היה לנו באמת רע לתפארת. תביני, קשה לחיות עם הדיסונאנס של גוף חינני ורב-הוד העוטף בקרבו נשמה שסועה ומרוטשת, בעיקר לאור העובדה המצערת שאנו מתנהלים במימד תודעה שנותן כל כך הרבה תוקף לייצוג החיצוני וכה מעט חיבה וסובלנות לתכנים, על אחת כמה וכמה אם הם מפותלים ומעורפלים בדרכם האיטית, ואינם מן הסוג אשר מאפשר קטלוג ממבט חטוף, הצמדתה של פיתקית עם כותרת ותחיבתו של המוצג לתוכה של איזו מגירה חשוכה. אבל עכשיו אנחנו מקטינות פערים. תביטי בנו שנית. השתנינו. השתווינו. את פחות מסנוורת בבוהקך ואני פחות דהויה באפלוליותי וכבר זמן מה שאני שומרת בדבקות על יחס לא עוין בכל החזיתות ושקט יחסי בנקודות החיכוך שבגבולות. תני לי הזדמנות. נפתח דף חדש, את ואני. הנה, כבר לימדתי את עצמי לאהוב אותך. בבקשה תאהבי אותי גם ותראי איך נצעד יחדיו שלובות זרוע לעבר השקיעה, כשמאומה לא יחצוץ יותר בין ידידותינו המופלאה".

"תראי, החשדנות שלי כלפייך מבוססת על הררים של אסמכתאות ועדויות היסטוריות בלתי ניתנות לערעור. יסודות של אמון לא מכוננים ברגע אחד של אופוריה. אנחנו לא הווייה בדיונית בתוך רומן משרתות מהמאה ה-19 וצריך להתחיל לבנות הכל מאפס. צעד אחר צעד, במתינות, באורך רוח. את מוכרחה לתת לי שהות להתרגל אלייך כאל ישות ידידותית. בשלב הראשון תגידי לעורך הדין שלך להתקשר לשלי. נעשה ויתורים כואבים, נגיע להבנות, נשרטט מפת דרכים, נחתום על הסכמים. את חייבת להפסיק לא לתת לאף אחד להתקרב אלי. את לא מבינה שאני נמקה מהמחסור במגע? תפנימי כבר כי הצחיחות האינטימית והארוטית שאת כופה עלי, רק מעצימה את האנטגוניזם שלי כלפייך. אולי בעתיד אני אוֹהַב אותך ואת תאהבי אותי ונלמד לחיות באושר ועושר עד קץ כל הימים, רק אל תצפי ממני ליפול שדודה לרגלייך בשנייה הזאת. סימביוזה היא עסק מורכב, אין החלפת שחקנים בעיצומו של המשחק וגם לא ביטוח נזקים עתידי על אובדן קניין רוחני או פיזי. את וודאי יודעת שרק מערכות שעובדות היטב, הן אלו שזוכות לשרוד. זוכרת? ברירה טבעית וכל הדרוויניזם הזה?"

"כן, בסדר. (נאנחת) את צודקת. אני מבינה את הזהירות שלך, אבל אני חייבת לומר לך משהו ולא כמניפולציה, או מתוך תועלתנות, אלא בשיא הכנות, אני מסתכלת עלייך באור החזק הזה, שלא מסתיר כלום ולא מעדן את קווי המתאר והקימורים לכדי הדמיה מחמיאה מרובבת בצללים ואני באמת חושבת שאת יפהפייה. ככה, כמו שאת."

"תודה, כנראה שגם את די בסדר ככלות הכל, רק שאני מעט נכלמת כעת, בעיקר מאור הזרקורים, אבל גם מהמחווה. את פורקת אותי מנשקי ואני לא מורגלת בעירום שכזה. אם לא איכפת לך, אני רוצה להישאר עכשיו קצת לבד עם עצמי. תבואי גם מחר, אולי נמשיך לדבר.