רוקדת עם מילים

אני ניגשת לבית המרקחת השכונתי. אומרת לאיש בחלוק הלבן: "תן לי משכך חיים. משהו חזק. כבר שבוע שהחיים מציקים לי. לא נרדמת בלילות. לא אוכלת. לא חולמת. לא מציירת על קירות. "יש לך מרשם?" שואל הרוקח. "כן". אני מוציאה תעודת זהות. "אני במרשם האוכלוסין". "בסדר" הוא אומר, "יש לי אוקסיקונטין, דיה-מורפין ופלצבו פורטה. מה לתת לך?" "ממממ..." אני מהרהרת בקול רם. "את הראשון הכרתי, את השני הוקרתי ומה עושה השלישי?" "זה חומר טוב", הוא לוחש לי בקול מפתה, "משהו חדש שה- DEA רק אישר לאחרונה לשיווק והפצה. לוקחים שלוש פעמים ביום. פעם ראשונה, ביחד עם קריאת העיתון, בשש בבוקר, לפני העבודה. פעם שנייה, באחת בצהריים, כשיוצאים להפסקת אוכל עם הקולגה הכי טובה ופעם שלישית, אחרי שהשכבת את הילדים לישון ואת שרועה על הספה עם הבעל, בוהים נכחה יחדיו בטלוויזיה". "אוי, אבל אני לא קוראת עיתונים, אין לי עבודה וגם לא קולגות, בעל או ילדים". "חבל", הוא מניד ראש בצער, "אלו הוראות השימוש שכתובות בעלון הצרכן, ביחד עם הבטחה של 99.9 אחוזי הצלחה. אם אין לך את כל האמורים למעלה זה פשוט לא יעבוד". "טוב", אני אומרת בהחלטיות, "אני אפעל לפי ההוראות. תביא לי עשר חבילות".