רוקדת עם מילים

חזרת פתאום.
הנה אתה בבית.
תן לי רק דקה לנשום,
באת לי כל כך כל כך פתאום.
היה לי קשה, אני לא מתלוננת
כי אני יודעת ש
גם לך היה ודאי לא קל.

אם, אם רק
ורק אם נרצה
לא נתנצל.
כעת זה לא נראה חשוב.
תן לי דקה להתרגל אלייך לשוב.

אתמול הוא חזר אלי הביתה סוף, סוף.
אחרי עונה תמימה של נטישה, הוא ביקר שוב בסלון שלי, נתמך בַּזורק מהצד (יאַסִיקַבִיצ'יוּס), המתאגרף ביציע (שלף), המחייך ליהודיות (שארפ), ילד הפלא (הלפרין), המדרג בצבעים (פיני גרשון), הנופל מכיסאו (דיוויד בלאט) ושאר חברי הקבוצה. אנתוני פארקר חזר הביתה.
אנתוני, לאסי שלי, וול קאם טו יזראל מִי אַמוֹר. יש לי הרגשה מצוינת השנה בקשר לפיינל פור.
ואיך אתמול הבסתם בעיניים עצומות ועם יד קשורה מאחור את הפועל גליל עליון שהחליפו את הפועל פרנקפורט (או משהו כזה), אשר המצב הרתיעם מלבוא עד הלום, ואני בכלל, לבי בגליל עם למונט ועם פאפי, או שלא? אז זהו, שלא תמיד. תלוי בנסיבות, תלוי בנפשות הפועלות וגם במצב הרוח היומי. הרי זה לא היה משחק אמיתי. ומה זה טורניר בנדל בכלל? לא טורניר ולא נעליים. משחק ידידות אמרתם ואני ידידת קבוצות העולם שכמותי. האח שלי אמר לי פעם: "זה למה אתן, הנשים, לא מנהלות את העולם: אתן לא יודעות להיות לוֹיאליות לקבוצה, לאידיאה או לסמל, אלא רק לאלו שנגעו בלבבכם, מי על רקע רומנטי ומי על בסיס אימהי, חברי, או אחר, וככה לא בונים חומה, או לחילופין, מנהלים תבל". "בסדר", בא לי לענות לו עכשיו, "אולי אנחנו לא מנהלות את העולם, אבל לפחות אנחנו יודעות שמחזור ראשון בעונה, אמור להיות לפני המחזור השני ולא להיפך ובכלל, אנחנו מעולות בלהבין סדרם של מחזורים".

או, לתמונה הזו התכוונתי.
לגזור, לשמור ולהתרפק.