רוקדת עם מילים

היא צולפת קרן של מבט אלכסוני חד בי ובהרגל המגונה החדיש, שאך זה מכבר סיגלתי לעצמי. "ואם כולם יקפצו מהגג, אז גם אַת תקפצי?" היא שואלת אותי בסרקאזם חמצמץ. "תלוי", אני עונה לה. "סביר להניח שאם אני אשמע על טרנד המוני של קפיצה מגגות, אני וודאי אסתקרן דיי על מנת לברר מה עומד מאחורי התופעה. מאוד ייתכן שבנסיבות מסוימות ובהשראתן של אי אלו תגליות מרעישות ומרגשות בנידון, אני אמצא את עצמי לבסוף ניצבת על ספו של גג בטון אימתני ושטוח, בעת שהרוח מלחשת בשערותיי וסחרחורת נעימה מלפפת את אבריי. יכול להיות אפילו שלפתע פתאום, במצב המתואר לעיל, תכה בי בעוצמה שאין שנייה לה ההבנה  שמעולם לא היה ולא יהיה דבר נכון יותר לעשותו פרט לקפיצה מהגג, או אז יהיה  מומלץ ללא כל ספק להזעיק למקום מיד את יהודה משי זהב שיבוא חמוש מבעוד מועד בשפכטל המחמד שלו ובשקית גופות שחורה (אחת משוכללת שמגיעה עם רוכסן כמו באמריקה, ולא כזאת שקושרים בעזרת חבל מסמורטט כפי שנהוג במחוזותינו הבלתי מפותחים). ואם יורשה לי לחזק את הפואנטה שלי", אני מוסיפה בטון זחוח של מי שנמצאת במומנטום בלתי ניתן לעצירה, "הבה ואצטט לך אחת מאימרות חכמיי וגיבוריי: טוב למות בעד חקר התרבות".

"נפלא באמת, מפגרת אחת", אומרת ההיא  בזלזול בלתי מוסתר, "את מציירת את הדברים כאילו שאת מרגרט מִיד של ההתאבדות מגגות, בזמן שאת בסך הכל עוד פרה הנשרכת אחר שאר העדר. אולי במקום הקישקוש הזה את רוצה לכתוב דוקטורט על נעלי בית, יוספה טרומפלדור?". "שה!" אני מתעצבנת עליה, כשכל הווייתי מאותגרת תחושת הומור, בשל האובססיה הטרייה שהשתלטה על גופי, מוחי ומידת הסובלנות שלי, "אל תמהרי לנופף מולי עם עדרי הבקר הגועים שלך. תני לי להזכיר לך שאת ניצבת  נכחה מול מי שהיא לבטח האדם הבוגר היחיד בעולם המערבי כולו, שהנו נטול טלפון סלולארי ו/או כרטיס אשראי. אני חושבת שעובדה זו לבדה כבר מקנה לי את הזכות הטבעית להתמכר לכל שעשוע גיקי עכשווי, מבלי שתעליבי אותי על כך שמכרתי את נשמתי לקולקטיב."  

היא ממלמלת מתחת לאף שלה משהו שנשמע כמו: "בסדר, בסדר, מה שזה לא יהיה שעוזר לך לחיות בשלום עם עצמך." ומיד היא חוזרת להתחפר בתשבץ ההיגיון שמונח על ברכיה. "בטח, למה לא?" אני נוחרת בבוז לעברה, "ואם כולם יקראו לתשבץ של אסוציאציות חסרות פשר תשבץ הגיון, יהפוך הנ"ל בבת אחת לפרויקט שההיגיון באמת משתתף בהגעה לפתרונו? לא!" אני מכריזה וקוברת את כל משאבי תשומת  לבי בעומקן של משבצות הסודוקו המונחות בחיקי.

(קוראים לי רומיאו ואני מכורה לסודוקו)