רוקדת עם מילים

[בהשראת הפוסט הזה וגם ההוא, אם כי מעט  אוף טופיק כהרגלי].

קודם היה מאוד דחוף לי להשמיע קול ברשת הכתובה, להתרעם, לשפוט, להיפגע, להתרגש ולהזדהות, לפעמים עם דמויות אמיתיות ולפעמים אפילו עם בדויות. היה בי צורך חזק להתערבב ולהיות בעניינים ובעיקר אהבתי לרסק עד אבק מילים, רגשות ורעיונות של אחרים או שלי. היום אני מודה שקצת איבדתי את מכלול התחושות מהצד האדום של הספקטרום הרגשי ונותרתי אך ורק עם היכולת להתפעם מדי פעם, באופן מינורי, מכך שמילים של אחרים מסוגלות לתאר אותי או את העולם בצורה נאמנה וידידותית מספיק עבור כושר הקליטה והשידור המעורפלים והכיאוטיים שלי.

מפליא, אבל לראות את המילים והמחשבות הפרטיות שלי, אלו המסורבלות וחסרות הפואנטה, מרוחות שחור על גבי פיקסלים בהירים, איננו מספק לי יותר את תחושת האופוריה וההקלה המתפרצת של אחרי פורקן. אולי משהו בי הפך לפרווה, כי אני אומנם לא מרגישה לגמרי חלבית, אבל ללא ספק אני כבר לא מדממת ליטרים של האדום המטפורי ההוא הישר מתוך הקרביים שלי ומי יודע, אולי אני סתם מזיינת את השכל עכשיו ומקלידה תובנות חסרות כל שחר, רק בגלל ששוב אני מוצאת את  עצמי בתוך אותה הסיטואציה המוכרת וה"טובה" משכבר הימים, של הילדה הכי חדשה בכיתה.

קודם היה לי שיער שחור כחול עד המותניים, שקלתי 54 קילוגרם ולבשתי חזייה במידה B-80 . עכשיו יש לי שיער קצוץ מאוד בצבע דבש זהוב, אני שוקלת 59 קילו, על התג בחזייה שלי כתוב C-80. זה עלול להישמע קצת דבילי, אבל בשיא הרצינות, איכשהו זה מרגיש לי כאילו שהתחלתי בשעה טובה להרשות לעצמי לתפוס יותר נפח בחלל של העולם ושאני אפילו מכירה בזכות הלגיטימית שלי לנצנץ מתוך הרִיק בהתרסה, ממש כמו הייתי גרם שמיים מואר, או אבק זוהר של כוכבים.

אנשים אומרים לי שהשלתי ממני בבת אחת לפחות עשר שנים. יופי, אז אנשים אומרים. נדמה לי שזאת אמורה להיות מחמאה, אבל ההיגיון שמארגן את העובדות בתוך המוח שלי לא ממש מצליח להסביר לי למה. אה כן, אני נזכרת פתאום, הרי להיות צעיר, בריא, עשיר, הטרוסקסואל וגבר לבן - זה באמת הכי שווה. וואלה, באמת? אבל אני דווקא מרגישה כמו מישהי שבזה הרגע סיימה סוף סוף (ואני רוצה לקוות שאפילו בהצטיינות) את גיל ההתבגרות הארוך, המעיק והכבד ביותר שנצפה אי פעם, מאז ראשית דברי ימי האנושות הכתובה. הופ הופ טרה לה לה וסחטיין עלי. נדמה שהזדקנתי מעט. לעזאזל, בחיי שכבר הגיע הזמן. הרי הבת שלי תיכף מתגייסת לצבא, למען השם, ואולי רצוי שבהיעדרה יישאר בבית מבוגר אחראי אחר.

קודם הייתי כותבת את כל מה ששתקתי במציאות והכתיבה שלי הייתה עשויה טלאים של אקסביציוניזם תפורים לצדם של סודות רקומים בתכים בלתי נראים של וי פסאנה. ממש מלאכת מחשבת מפותלת ומתעתעת, אשר סותרת את עצם הקיום של עצמה. עכשיו פתאום יש לי העדפה ברורה לדבר את המילים שנבראות בתוכי ולהקיא אותם החוצה, ישר על המקום, בעולם האמיתי, מול אנשים בשר ודם. המון המון מילים נובעות ממני. ממש כמעין המתגבר של נחשולי מילים, עם צלילים, טונים מתנגנים והמון העוויות פנים. כן. הרבה גומות חן וצחוקים מתגלגלים בורחים ממני לכל עבר וגם כל מיני פרצופים וקמטי הבעה שבכלל לא ידעתי שיש ברשותי.

קודם הייתי מעשנת כ-30 סיגריות ביום. כל יום, כל היום, כמעט ללא הפסקה (רק פעם אחת הפסקתי, כשהייתי בהריון עם הבת שלי וזה היה בערך לפני מיליון, מאתיים חמישים אלף ושמונים ואחד עידנים). תחשבו על זה, מגיל 14 ועד לפני שבעה חודשים טחנתי עשן כאילו אין מחר. לפעמים הייתי מדמיינת אותי עומדת מעל מדורה ענקית עם פה פתוח לרווחה, שואבת מלוא הריאות ואז פולטת החוצה צורות שונות ומשונות של עננים מורידי גשם וגופרית. מדובר פחות או יותר ברצף מעונן חלקית מתמשך של כמעט עשרים ושתיים שנים. אמא'לה! היום אני מפלרטטת חופשי עם האוויר. שואפת, נושפת ועולה במרץ במעלה ההר, מבלי שאצטרך לבקש מראש שיחכו לי בקצה עם אמבולנס, אלונקה ובלון או שניים של חמצן. האם אני מתגעגעת לעישון? מממ.... אני לא מתגעגעת לריח או לטעם, אבל ממש כמו שאני מרגישה לגבי אותו שיער פחם זצ"ל, לפעמים לרגע או שניים ממש חסר לי המסך הזה (או האחר) שהיה מרחף כאזור חיץ מפורז ביני לבין העולם הממשי.

קודם התייסרתי לפני כל החלטה שהיה עלי לעשות. הייתי נלחצת כאילו מדובר בחיים ובמוות, לא רק שלי, אלא גם של כל מי שהעז להסתובב בתחומי הראייה, השמיעה והמישוש שלי. עכשיו אני פתאום יודעת (ואין לי מושג מאיפה, אבל זה נראה לי מידע אמין ובדוק) שבתשעים ותשעה אחוזים פסיק תשע מהזמן, להחלטות שלי יש רק את כובד המשקל של עצמן ואין להן כמעט אף פעם שום השפעה על קירובו או דחייתו של קץ העולם.

אני מודה ומתוודה שבמצבי הנוכחי אין סיכוי שאני אטרח לנבור עמוק מדי בסיבות שעומדות מאחורי המטמורפוזה, באופן שבו הייתי נוהגת לחפור פעם. עכשיו אני בהחלט אסתפק במשיכת כתף ווירטואלית ובשליחת תהיה ספקנית לעבר הצג, על כך שייתכן כי מדובר בכלל בהפרעה דו קוטבית או שמא בצד המואר של מניה דיפרסיבית, או שאולי בכלל השינוי כשם שאני חווה אותו לא באמת קיים פרט לנבכי דמיוני. אבל רגע, אני חייבת גם לציין עם שבריר של ריגוש בטעם של פעם, שאולי, רק אולי, יש סיכוי קלוש לכך שבאמת נולדה לה כאן לפתע פתאום איזו אני חדשה ואחרת לגמרי, הישר מתוך נייר צלופן צבעוני ומרשרש, שהיה חבוי לו שנים בתוך איזו קופסה עלומה. ולמרות שקודם היה לכל הדעות נורא מסתורי, אפל, מכאיב, מרגש, סוחף, בלתי יציב ותזזיתי, פתאום עכשיו (ועד להודעה חדשה) כל כך הרבה יותר קל ובלתי מפרך להיות אני.

 אלפיים ואחת / סטיבן ג'נסן