רציתי להגיד משהו קטן בעניין מלחמת הצבעים הגדולה שבאחו. יכול להיות שאמרו את זה כבר קודם לפני, לא משנה. אני מודה ומתוודה שהייתי קצת מנותקת לאחרונה מכל מה שקשור להתנתקות ובכלל, כך שאם אני חוזרת על דברים שנטחנו כבר אינספור פעמים, כאן או במקומות אחרים, איתכם הסליחה על הטרחה ועל עוגמת הנפש. כמו כן, אתם מוזמנים לפנות לקופה שמימין על מנת שכספכם יוחזר לכם במהרה במלואו (חוצפנים, אתם לא מתביישים? תתרחקו מהר מהקופה, לי זה עלה יותר!) .
מישהו נתן לי אתמול סרט כחול לבן לתלות על האנטנה של מכוניתי ואני זרקתי אותו לאשפה. לא, אני לא חוששת שישברו לי את הפנסים הקדמיים, יעקמו לי את הפגוש, או שיחתכו לי את הצמיגים של האוטו, מהסיבה הפשוטה שאין לי אוטו. דווקא עובדה מזעזעת ומכמירת לב זו, אשר לרוב גורמת לי ליילל וליבב באוזני כל מי שמוכן לשמוע, וגם מול פניהם האומללות וחסרות האונים של קהלים שבויים מסוגים שונים, (אמנת ג'נבה? לא בבית ספרי!), היא שכנראה העניקה לי את אותה השנייה ורבע הנוספת, שאולי לא הייתי מקדישה לנושא, לו היה ברשותי רכב מוכן ומזומן לענוד עליו מיידית את סמל המחאה שמתנגדת למחאה.
במפתיע, לאחר מחשבה מעמיקה של שתי שניות מלאות, אליה נלוותה החלפת הגיגים חפוזה עם אחותי ועם בתי בעניין הסוגיה הסבוכה, גיליתי שאני מתנגדת די בחריפות לכל העניין הזה של הסרטים הכחולים והלבנים. מהר מאוד הגעתי למסקנה הנחרצת שאפילו ללא מכונית חלומותיי, או למצער רכב חלופי, אין בי שום נטייה לכרוך סביב ידי, שערותיי, צווארי או בגדיי, סמרטוטים משתלשלים בצבעי הלאום. וכל זה למה? הו, נחמד מצדכם ששאלתם ותרשו לי לענות לכם (אבוי, שוב אני שומעת קולות) בכמה שאלות משל עצמי.
הסרטים הכחולים לבנים האלו, מה הם מבקשים לחולל, תגידו לי אתם? הרי ההתנתקות לא מועמדת להכרעה ברחוב הישראלי, אלא נקבעה זה מכבר בהחלטה של ממשלה מכהנת. ריד מיי ליפס, אנשים: ההתנתקות היא עניין גמור וסגור! אז בבקשה תסבירו לי, אם אפשר, למה כל כך בוער למי שאוחז בדעת הרוב העומדת להתממש, לרוץ ולהשמיע את הקול שמתנגד להתנגדות? זה נשמע לי ממש אינפנטילי ולא במובן החיובי של המילה. הרי המחאה של הימין היא מובנת, צפויה ומעידה על בית הגידול הדמוקרטי שבו היא נבראה וממנו היא ניזונה וצומחת. יופי, יש לנו ארץ נהדרת ומתוקנת. הרשות המבצעת שלנו מיישמת אסטרטגיות מדיניות, ולציבור מותר להגיב במסגרת האמצעים שעומדים לרשותו ובכפוף לחוק. שברת? שילמת! סירבת? ישבת! נגעת? נסעת! (אה, אופסי, זה לא קשור) איפה בדיוק שוכנת לה כאן הבעייה שמצריכה תגובה של הרחוב בלבן ובכחול? בחיי שאני לא מבינה. כמובן שלדעתי חובה עלינו להתפלמס כמה שיותר וללא הרף בעניין הדילמות והגבולות שמחאה כזאת פורצת או מציבה בפני החברה והתרבות שלנו, בדיוק כמו שהייתי ממליצה לנסות להבין כל מחאה אחרת, או כל תופעה תרבותית/חברתית ואת תגובת הנגד שלה, אבל אני חושבת שזה ממש מיותר וקנטרני, שלא לומר מריח מזיעת פוביית מתנחלים מוגזמת, להשיב למתנגדי תכנית ההתנתקות במטבע הזאת.
אז מה אם לרגע נדמה שהקול של מתנגדי ההתנתקות הוא הקול הכי חזק ורועם במקהלה של המדינה, או אפילו בתזמורת של כל היקום. זאת מין אשליה כזאת, תופעת מיראז' מוכרת וידועה. הרי כל בר דעת שקוּל שאינו נסחף סתם כך אחרי פרנויות מתלהמות בסגנון עדות "הקם להורגך... ", יכול במינימום של השקעה שכלית להגיע מיד למסקנה שאין דבר יותר טבעי מכך שמחאה באשר היא מחאה, תתאפיין בסאונד חזק פי מיליון (פלוס מינוס) מצליליה של ההסכמה אשר נגדה היא באה למחות. מדובר בחוק בסיסי. לא מן הנמנע שכך היה תמיד ושכך גם ימשיך להיות עד קץ כל הקיצים, בכל פעם שמישהו ינסה למדוד מה מותיר חותם רב יותר - משוב חיובי או שלילי, תוך שהוא בוחר להסתמך על תחושות בטן ועל רשמים אנושיים, במקום להיעזר במכשירי מדידה מדויקים.
עזבו אתכם מסכסוכים ילדותיים על צבעים.
אני מציעה שנצא כולנו החוצה לכבישים, ונסגור את העניין במלחמת אוכל – כמו גברים!
והנה דעה מעט שונה של סימפוניה משגעת:
"או, טוב שהעלית את הנושא. מחאת הימין היא חלק מהתוכנית של שרון להפוך את ההתנתקות לאירוע טראומטי ואלים. אם הוא היה רוצה שזה ילך בשקט, זה היה הולך בשקט. ככל שהכבישים והחניונים, ועגלות הילדים והתיקים, מלאים כתום, כך המחאה האלימה והמניפולטיבית הזו מתחזקת, ההתנתקות תהיה כואבת, ושרון יהיה שמח. וזו הסיבה שאני שמה כחול. וזאת למרות שאני דוקא אוהבת כתום, ימח שמם".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
