רוקדת עם מילים

בזמן האחרון יש לי אינפלציה של חלומות העוסקים במסעות מפרכים וטלטולי דרך אינסופיים, שמזכירים לי ימים לא מאוד רחוקים מהחיים עצמם. החלומות הללו אפופים תמיד, כמו ערפל סמיך, בתחושה הישנה והמוכרת של הומלסיות כרונית. עד לא מזמן, במשך שנים רבות חוויתי את עצמי כחסרת בית וכמו שנהוג אצל הטבע האנושי גם דאגתי, באופן בלתי מודע ברובו, לנהל עם המציאות דינאמיקה שתצדיק את התחושות הפנימיות שלי. יכול להיות שכל זה נבע מכך שנולדתי בקיבוץ בתקופה ההיא שבה המובן המקובל של 'בית', טושטש בכוונה תחילה בכל הכוח, על מנת לייצר מציאות אידיאולוגית שמושתתת על פירושים שונים לחלוטין של המונח המדובר ושל מונחים אחרים, חלקם אולי נעלים וצודקים אבל רבים מהם בלתי הגיוניים בעליל. בנוסף לכך היו גם הנדודים והמעברים של הוריי אשר הגיעו בהמשך ילדותי והעובדה שמעולם לא התגוררתי ואף פעם לא היה לי חדר משלי, במקום בו הם בחרו להכות לבסוף שורשים ולכנותו בשם: 'בית'.

מגיל ארבע עשרה בערך התחלתי לנדוד. עד היום אני לא יכולה לנהל שיחה עם אמא שלי בנוגע לתקופות מסוימות,  בגלל הצרימה החריפה וחוסר ההתאמה בין איך שאני סיפרתי ומספרת לעצמי את ההיסטוריה, לבין הפרשנות שלה את אותם האירועים (אוף טופיק נחמד: המילה history היא בעצם חיבור של שתי מילים his story). לפי הגרסה שלי, ההתנהלות חסרת השורשים שלי נבעה אך ורק מתוך חוסר ברירה, עוול והזנחה ומאחר שהרגשתי שאין לי בית ביקום כולו. לשיטתה, ההתגוללות שלי ברחובות נבעה מתוך בחירה טהורה ומתוך יצר המרדנות והסקרנות הבלתי נלאים שלי. אני לא באמת יודעת איך שופטים סתירות ביוגרפיות שכאלו לכאן או לכאן. סביר להניח שבדרך מוזרה כלשהי, גם היא וגם אני צודקות (אם כי ברור כמובן שאני צודקת יותר. כאילו דאה?!). בכל אופן לאורך רוב חיי, בפרקים מסוימים, נהגתי לספח את עצמי למשפחות אומנות נבחרות, אשר כמה מפרטיהם הפכו לחבריי הטובים ביותר. הם, מצדם, היו מכריזים עלי כעל אחות/בת/אם חורגת וטוענים בשכנוע רב שביתם הוא ביתי. מדי פעם ופעם הייתי גם טורחת לאמץ לי מקום שאפשר לקרוא לו "הבית שלי", אלא שהיום, בשעה שיש לי למה להשוות, אני מבינה שגם במקומות ההם המאומצים, עדייו שלטה בי ביד רמה תחושת הארעיות המובנית שגרמה לי לחוות את עצמי תמיד כעקורה וכמהגרת. כמובן שאני לא מספיק אופטימית או יהירה כדי להכריז בפה מלא שנפטרתי לגמרי מאותה התחושה, אלא שהיא התכווצה למימדים כל כך זעירים, עד שכיום ניתן לאכסן אותה בכיס הקטן של הג'ינס.

בזמן האחרון, בשעה שאני מתעוררת מחלומות המסע ומטלטולי הדרך ההזויים שלי, אני מקפידה לקחת לי דקה או שתיים ולהתמתח בהתפנקות על הסדינים, כשמעין חיוך פנימי מפציע ומתרחב בתוכי. אני בוהה מסביב על קירות חדר השינה הוורודים ועל ציוריי הישנים והממורטטים, שתלויים עליהם בסמוך לתצלום הקיץ' האהוב עלי, של הגברת האפלולית עם הכובע השחור והשפתיים הארגמניות הענקיות. עיניי נודדות אל התקרה הלבנה והמעט מתקלפת. אני בוהה ישר למעלה ומבטי מתמקד בכתם זעיר וחום, שעשוי מזרזיף של דם כמעט בלתי נראה לעין שאיננה יודעת לחפשו שם, מזכרת מאירוע קדום, שהקפדתי לא לסייד  בצבע לבן, בשביל שלא אשכח לעולם את מה שהמוח שואף (די בצדק) להדחיק, לקבור ולמחוק. אני מסתכלת על כל האופף אותי בחוץ ובפנים ואני יודעת בוודאות שאני נמצאת בבית שלי. הבית הראשון שאי פעם היה לי.

 בית הוא, לתפיסתי, מקום שיש בו את רוב הדברים שהגוף צריך והרבה ממה שעושה נעים לנשמה. בית זה מקום שאפשר לסגור בו את הדלת מפני העולם כולו ולהיות לבד, לטוב ולרע. בית זה מקום שגורם לך להרגיש שאתה רצוי ויכול להישאר. בית זה מקום שאתה רשאי לארח בו בבטחה את כל האהובים עלייך. בית זה מקום שיושביו ולפחות הרוב הגדול משכניו מקבל את פנייך בידידות ובאהבה בכל פעם שאתה חוזר מהיעדרות ארוכה.

מצחיק ומפתיע שהבית הראשון שיש לי בחיים, הוא דווקא זה שהכי פחות חיבבתי מהמבט ראשון, השני והשלישי וזה שהכי לא הייתי בוחרת להתהדר בו מבין כל האחרים, והיו לי עשרות רבות של מגורים זמניים, תאמינו לי. גרתי בבתים ויקטוריאנים ואדווארדיאניים. גרתי בבאוהאוס, בקוטג'ים כפריים, ברבי קומות, באתרים היסטוריים משוחזרים ובשיכונים של מיעוטים עניים. חייתי אי שם גבוה בהרים, או בעמקים שמתחתיהם. שהיתי בבתים עם בוסתנים וגינות של דונם או שניים. גרתי בצריף עץ מרווח על שפת הים וברחובות שהם מהמפורסמים ביותר בכל העולם. חייתי בבתים ישנים עם קמינים מסוגננים ואחים שבערו בחורף. חייתי בלי חשמל וללא מים זורמים וגם העברתי תקופה מסוימת בבית חלומות עם תקרות נמוכות ביער שנלקח הישר מסיפורי האחים גרים וטולקין. אבל הבית שלימד אותי יותר מהאחרים מהי תחושת ביתיות ושייכות הוא דווקא זה שאני מתגוררת בו בשנים האחרונות.  הוא מכוער. הוא קטן וקלסטרופובי. הוא בעל קירות מחומר דמוי קרטון, שמעניקים תחושת קומונה כפויה בצוותא עם השכנים וחיות המחמד שלהם. הוא ממוקם בשכונה הכי מחורבנת ומוזנחת של ישוב מגוריי ואין לו בכלל גינה. אלא שבאופן כמעט בלתי מתקבל על הדעת, דבר מכל המרעות והחולות האלו אינו מונע בעדי מלחוש כלפיי הדיר המסואב הזה, תחושות חמימות באמת, כשם שמרגישים כלפי בית.

(המשך בחלק 2)