רוקדת עם מילים

אני בתוך קרון של רכבת תחתית. כל האנשים שמסביבי שוכבים על הרצפה; מפרפרים, משתעלים ומדממים בתוך שמלות ערב עם פאייטים  וחליפות ערב בשלושה חלקים. אני צועקת לקונדוקטור: "מהר, מהר, בוא ותיקח אותי לאמא שלי, בטח יש כאן מיליון קרונות ואין בכלל תחנות, חייבת להציל את נפשי ומהר" הוא בתגובה, פותח את פיו ובועה גדולה ושקופה פורחת משם, מרחפת מעל לראשינו ולנגד עינינו הנושאות אליה מבט. פתאום היא מתפוצצת ובת קול עמומה בוקעת ממנה:  "אין לך אמא, חמודה וגם אף פעם לא הייתה, את הלא ילדת את עצמך, זוכרת? כרטיסים בבקשה".

אני בורחת משם ורצה לטלפון הציבורי הקרוב ביותר, מחייגת את המספרים שאני זוכרת בעל פה בידיים רועדות. "כאן אוניברסיטת פרינסטון, במה אוכל לעזור?" נשמע המשוב המנומס מעברו האחר של הקו. "את הפרופסור לואיס בבקשה" אני מתחננת בקול חנוק. "כן," נשמע קולו המוכר והחורקני של ידידי, המרצה לפילוסופיה אירופאית ואני ממלמלת בהיסטריה: "ג'יי.סי. ג'יי.סי. אל תשאל מה קרה, הגרמנים שוב מרעילים לנו את הילדים עם ציקלוןB1   שנמהל ברמדיה וכולם כבר מתים או גוססים, כאילו בכלל מעולם לא הייתה לנו תקומה". "שששש... שששש...." מרגיע אותי ג'ייסון שלי. יש לי פיתרון מזהיר לכל שפיכות הדמים הזאת. אני לא מבין איך המוח היהודי לא השכיל להגות אותו לפניי. יהיה בסדר, אני אומר לך, הקץ לסכסוך הישראלי פלסטינאי. אתם רק צריכים להכריז שאתם קוברים את שייריהם של המחבלים המתאבדים בתוך גופות של חזירים מתים ומיד תקטן בהם פלאים התאווה וההיענות להתפוצץ עליכם במסעדות ובאוטובוסים. אם זה עבד בשביל הרוסים, למה שלא יעבוד גם עבורכם? הרי המוסלמים הם אותם המוסלמים והים הוא אותו הים וזה בדיוק כמו במשחק שח-מט, צריך לדעת את האויב ולצפות את צעדיו בהתאם להכרות עם אופיו. אני מתפלא עליכם, ככה לא מצריחים ומכתרים וככה גם לא בונים חומה".

"תסתום את הפה שלך, יא טמבל!" אני צועקת עליו "אתה מדבר בלי קשר, עושה לי סלט מגרמנים וערבים ותפסיק כבר לקרוא לגדר חומה. זה לא סין פה וגם לא ברלין. אתה שומע? זאת גדר ואנחנו נלחמים על הבית באלון שבות, במעלה אדומים, באריאל ובאלקנה וממילא הפלסטינאים לעולם לא יסכימו עם כל ההסדרים, מפות הדרכים והמתווים שאונסים אותם לכונן מדינה מפורזת, חשוכת מרחב אווירי אוטונומי ונטולת צבא. הפיתרון היחיד שיכול להתקיים, הוא להעלות את כולם מיד על רכבות ולשלוח אותם למאיפה שהם באו – לגיהינום" אני טורקת את הטלפון ומסננת: "כל הגויים האלו, אנטישמיים עוכרי ישראל והעיתונות הזרה היא ישות עוינת ששוטפת את מוחות ההמונים לכנות גדר ביטחון תמימה בשם הטעון - חומה". אני רצה בכל המהירות, שיערי מתבדר ברוח ומלפני קשת אנכית שחותכת את הרקיע לשניים ומובילה את דרכי כמו הסנה הבוער באש.

אני ממשיכה לרוץ עד שפתאום נעצרת על מקומי. למולי דלת ברזל שחורה. יש לי מפתח. אני פותחת ונכנסת. בפנים יושב הבודהה של הבלוז, מנגן פרלוד של באך על פסנתר. אני מביטה בו, שיערו הזהוב מקיף את ראשו כענן. עיניו עצומות. ריח קלוש של ירקות רקובים מהול בניחוח עדין של K-300  עומד באוויר. הוא מרים את עיניו הכחולות והמלוכסנות לעברי, שריד גנטי מעורפל מאבותיו המונגוליים. הוא מפטיר כלאחר יד, מתנצל: "הבית לא מסודר, סליחה". אני צוחקת על לשון ההמעטה שלו ומדמיינת יפני רזה ונמוך שעומד בפאתי נגסאקי באוגוסט 1945 ואומר: "העיר לא מסודרת, סליחה", כשברקע אור צהבהב ומאחוריו מתרוממת לשמיים פטריית פסילוסייבה מקסיקנה אדירה. הבודהה קם מכיסאו ופותח את תריסי המרפסת. האור חודר פנימה באכזריות, מתעכב על המאפרות מלאות הבדלים, על הבגדים שזרוקים בכל מקום ועל קופסאות הטייק-אווי עם שיירי המזון שארכיאולוגים מיומנים היו בוודאי מתארכים כשייכים לעידן הנע מחצי שנה לאחור ועד השבוע שעבר. בתוך כל הבלגן הזה, ניצב לו בוהק ונקי, כמו אי ירוק בים, פסנתר חום וחדיש מתוצרת ימאהה.

"פה באבו-דיס, בירת פלסטין הקדושה" אומר לי הבודהה של הבלוז, "את חייבת לרוץ כל הזמן ומהר בשביל להישאר במקום, או שתישאבי הרחק לאחור ותבלעי אל תהום הנשייה". "רצתי הכי מהר שיכולתי". אני עונה לו, "אבל החומה רודפת אותי. היא נבנית מסביבי ומנתקת אותי מאדמותיי החקלאיות, מהמוסדות שלי, מרופאיי ומשורשי עץ הזית שלי" והוא אומר לי בהחלטיות: "לא אומרים חומה. אומרים גדר." ומוסיף:

"הנה, אני אלמד אותך עברית נכונה:

עֲלִילוֹן זה קומיקס

חִישָׁכוֹן זה בלק-אאוט

פָלִיג זה דיסידנט

מוּפִינִים זה מאפינס

גַרְיָין זה טיזר

דוּ עָלוּם זה דאבל בליינד

חֲמִיטָה זה פנקייק

וחמרמורת, את בטח כבר יודעת שזה בדיוק מה שאת עכשיו מרגישה."

"כן", אני עונה לו. "הרופא שלי לא הרשה לי לשתות אלכוהול, אבל הוא עזב אותי ועבר לבית חולים אחר; גדול יותר, מרכזי ומרוחק ממני בקילומטרים רבים. אני נוקמת בו כיאה לו, בבן זונה, בכך שאני מפירה את הכללים ההכרחיים למיתון המחלה שמכרסמת חלקים מאברי הפנימיים. שיסבול, המניאק. אותי לא עוזבים פצועה מאחור. נטישה זו המחלקה היחידה שהתמקצעתי בה לאורך השנים ואף אחד לא ייקח ממני את הבכורה בלא שישלם על כך את המחיר. אז הנה אני, שותה ושותה ושותה" הבודהה מניד בראשו בחוסר אמון וחוזר לשבת על יד הפסנתר. "שוב את מזניקה ארמיות כנגד עצמך" הוא אומר. ואני מבקשת: "אנא, נגן לי כבשה". "בסדר" הוא מהנהן "בואי אני אשיר לך שיר על חומה"

"החומה אשר עליה כתבו הנביאים

הולכת ונסדקת בינות לחיבורים.

את פניהם של כלי המוות

יציף לו אור השמש בזהרורים מסנוורים.

בשעה שכל אדם פנימה, נקרע לגזרים

עם כל החלומות וכל הסיוטים,

לא יענוד איש את נזר הדפנה,

בשקט שיטביע את קולם של הצורחים.

בתווך שערי הברזל של הגורל

הופצו כבר זרעי הזמן

והושקו בהצהרותיהם

של כל אלו היודעים והידועים.

ידע הוא ידיד בן מוות,

בעת שאין מי אשר יציב את הכללים.

גורל המין האנושי, אני רואה,

הוא בידיהם של הטיפשים.

מבוכה תחתום עלי את הגולל

כשאזחל על שביל סדוק של חתחתים.

אם נצליח, נוכל כולנו להישען אחורה בגיחוך.

אך חרד אני שמחר אהיה בוכה.

כן, חרד אני שמחר אהיה בוכה."

"זאת לא חומה", אני לוחשת, דמעות של צער ותסכול צורבות את עיני "זאת רק גדר. גדר, אני אומרת לכם. כמו הגדר הטובה, רק קצת יותר. מה כל כך קשה להבין? ומהו בכלל השיר הזה?" אני שואלת, והבודהה משיב: "מחר ומחר שירו המתורגם של המלך ארגמן" ונעלם לו, משאיר אותי רובצת בשלולית דמעותיי. פתאום משום מקום מופיע מולי ניב רסקין, נושא מיקרופון בידו האחת ומושיט לי את ידו השנייה. מבטו מלא רוך וקולו עמוק וצלול, כשהוא עוזר לי לקום ושח לי בשקט: "מותק, ככה לא בונים גדר, אבל אם דויד הקטן והפועל עירוני נהרייה מסוגלים לנצח את מכבי גוליית תל אביב, אז גם את יכולה על כל השדים שבתבל ועל כל סוג של עוולה או מחלה". ושנינו פוסעים אז יחדיו, יד ביד, אל עבר האופק המעוטר בשקיעה אדומה וסגולה.