רוקדת עם מילים

ביום שני בערב, הוקרן בטלוויזיה סרטו התיעודי של יוסי אשדות: "הריקוד האחרון - המחאה החברתית מול השבר האישי", שהופק על ידי מחלקת התעודה של הערוץ הראשון. הסרט חושף נדבכים מחייהם של חברי להקת הברירה הטבעית, שלמה בר וסמסון קהמקר ומלווה אותם למשך תקופה של שנתיים, מאז מופע הפרידה לכבודו של קהמקר הכנר, שנערך בנובמבר 2001 בהאנגר 11, שם אירחה להקת הברירה הטבעית את אהוד בנאי, אתי אנקרי דוד ד’אור ומאיר בנאי.

מה שקרה הוא שסתם זיפזפתי לי עם השלט ופתאום קפאה אצבעי למשמע השיר "ריצתו של העולה דנינו", בלחן של שלמה בר למילותיו העוצמתיות של נתן אלתרמן. כבר שנים שאי אפשר לגרור אותי לבתים, או למקומות מהסוג שם יש סיכוי שיתנגנו שיריה של הברירה הטבעית. למה? ככה! אולי כי זה מזכיר לי זמנים אחרים שיותר נוח לי לשכוח – גיל 18, יחפה ובהריון, מיישבת ומייהדת את הגליל על איזה הר נידח, ללא מים וחשמל, בחסותו של האח הגדול אריק שרון, אולי כי משהו בדמותו של שלמה בר לא מסתדר לי עם כל מיני רתיעות שיש לי מטיפוסים מסויימים ואולי סתם בגלל שהטעם המוסיקאלי שלי משוטט לו כעת במחוזות שונים. בכל אופן מה שגרם לי לקבע את מבטי על הערוץ הזנוח ביותר בממיר, היה צלילי סיפורו של דנינו, שנאלץ לקפץ על רגלו הנכה, לעיני ילדיו הבוהים נכחה ועל אף הבושה, על מנת להסתיר נכותו מעיני ועדת הקבלה שבחנה את זכאותו לעלות לארץ היהודים. דמותו של גיבור השיר, ייתכן והייתה קיימת במציאות, או שנהגתה רק כמשל נוקב לסלקציה ולהשפלות שעברו העולים המרוקאים בבקשם לבוא לארץ הקודש, זו זבת החלב והדבש שחתמה עמם על חוזה לקבלם בזרועות פשוטות לרווחה, אולם צירפה באותיות הקטנות את הדרישה שיהיו כשירים מספיק על מנת להוות כוח פרודוקטיבי לעבודה שחורה. הרי עוד באירופה למדו היהודים שהעבודה היא משחררת ולמה שתיחסך הבשורה מבני המוצאים האחרים?

את מילות השיר, אגב אין למצוא ברשת. (מישהו?)

בעודי מרוחה על הספה, צופה בסרט שבכלל לא התכוונתי לראות, מצאתי עצמי מזילה דמעות בכמות שהייתה יכולה לגרום לכינרת להגיע לקו האדום של מפלס סכנת ההצפה. הבת שלי שאלה אותי: "מה יש לך? למה את בוכה?" ואני, לא ממש יכולתי להגיב חוץ מאשר למשוך את הנזלת במעלה האף ולהגיד לה: "בחיי, העולם הזה, הוא ממש, אבל ממש חרא".

הסרט בחר לעסוק בסוגים שונים של עוולות שמתקיימות בקרבינו בסינכרוניזציה (תזכורת לעצמי: להתחיל לחשוב על לגדל עור של פיל. נמאס כבר)

אי הצדק כלפי המזרחיים, בימי ראשית המדינה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשירים היותר מחאתיים של הלהקה, אשר מילותיהם נכתבו בעיקר על יד אשכנזים מכובדים וברי הכרה כמו יהושוע סובול ונתן אלתרמן.

אי הצדק כלפי נשים, בחברה שבה עדיין עיקר מנייותיהן של נשים בשוק הבשר והאהבה מורכבים מצורתן החיצונית ומיכולתן הפונקציונאלית לפְרות ולהתרבות, כפי שעולה מתוך סיפור פירוק נישואיו הראשונים של שלמה בר לאשה שהפיקה לו אין ספור סיבובי הופעות, תקליטים וסרטים והייתה עזר כנגדו, עד שהוחלפה במודל חדיש ממנה ב-25 שנים.

אי הצדק כלפי כל אלו שאומנותם היא פרנסתם והעצב על ששיר מחאה מובהק כמו "ילדים זה שמחה" (מילים: יהושוע סובול), נהייה בלתי מובן עם השנים, כשהוא מצוטט ומושר בנסיבות ההפוכות מכוונתו המקורית, עד שלבסוף הוא אפילו הופך לפרסומת לעגבניות, או לקטשופ ("עגבניות זה שמחה, עגבניות זה ברכה"), בכדי לפרנס את יוצריו, דווקא בימים אלו של קיצוץ קצבאות הילדים וההכרה במשוואה עוני=ריבוי ילודה, שהנה רלוונטית לשיח הציבורי יותר מאי פעם.

ואולם עיקר היגון שלי נגרם כתוצאה מהחשיפה לעוולה שנובעת

מ- אי הצדק כלפי הזקנים והחולים,  ממש כמו בשיר "ריצתו של העולה דנינו" על שלילת זכויותיהם של אלו אשר אינם מצליחים לרוץ את המרחק שקבעו עבורם אנשי הסוכנות ונותרים מאחור ע"י החברה שנוטשת אותם לגורלם.

ארורה היא בגידתו של הגוף בנפש המתגוררת בקרבו, אך ארורים הם עוד יותר החברוֹת שכוננו, אלו אשר משליכות לעת חולי וזקנה, את מי שהואדרו וכובדו בעודם צעירים וחזקים. אי צדק זה זעק מתוך תנאי מגוריו המחפירים בעוניים ובעליבותם של סמסון קהמקר, ישיש בן 73 שעקב מחלת הסוכרת שהוא סובל ממנה, נקטעה רגלו והוא הפך לנכה שתלוי באחרים אשר יסעדו אותו, בחוסר יכולתו להמשיך לפרנס את עצמו כחבר בלהקה המצליחה. בנוסף לסבל המחלה הוא נאלץ אף לעלות ולרדת שלוש קומות של מדרגות בכל פעם שהוא צריך לצאת או לשוב לביתו שבשכונת עוני בפאתי אשדוד (רוץ. רוץ. עבדי דנינו, רוץ. טפס במדרגות או תמות), בעוד שלמה בר הבריא והצעיר (יחסית) חולק לו וילה ענקית בהרצלייה עם משפחתו החדשה והאוהבת.

מוסר ההשכל שדוקלם בסוף הסרט, אולי מפי הבמאי עצמו ואולי על ידי קריין, היה:

מי שאינו יודע לקחת, לא מקבל

ומי שלא יכול לעזור לעצמו, אף אחד לא יעזור לו.

פלא שבכיתי? הרי זהו מסר מדכא ברמות שלא יתוארו. לפחות מבחינתי. מאוחר יותר, שהגיע כבר הבוקר, חשבתי שוב על הסרט ועל המסר שהוא ביטא ופתאום ראיתי גם את נקודת האור שניצבת לה בסופה של כל המנהרה האפלה הזאת, שכן יש משהו שהוא גם נורא מנחם בהבנה שהאי הירוק של הצדק אינו נובע מתוך ים המובן מאליו שמשתרע על העולם, אלא מתוך הבחירה המודעת וההחלטה האישית של כל אדם כיצד להשתמש בנתונים המוכתבים על מנת להשפיע לטובה, הן על עולמו והן על זה של האחרים. בעקבות הסרט הזה, נזעק ראש עיריית אשדוד להעניק פרס הוקרה לסמסון קהמקר ולמצוא לו דיור חלופי, שיענה על צורכי מצבו הגופני. כל הכבוד ליוסי אשדות.

כשחשבתי את כל הדברים האלו, עמדתי לי בגשם, רועדת ורטובה, מחכה להסעה שתבוא לאסוף אותי לעבודה וקיללתי את האח שלי שלקח ממני את האוטו שלו, אותו הוא השאיל לי למשך תקופה. הרגשתי כמו תולעת שמגיע לה להימעך מעוצמת כובדם של החיים, גם בשל הקור שאפף אותי וגם בשל כְּפִיוּת הטובה שמילאה את עורקיי (סליחה אח שלי. מתוק שלי. אתה תותח, אין עלייך, אין) ואז פתאום פסק הגשם והשמש הפציעה לה מתוך האפרוריות והחשיכה. העננים וצבעי הנוף שמנגד הבריקו וזהרו מבהירות ומניקיון ויצרו תמונה אקספרסיוניסטית עתירת גוונים, שכמו צויירה בידיו אחוזות התזזית של צייר מטורף וקטוע אוזן. מראה מופלא ומדהים. ואני חשבתי שנכון אומנם כי החיים הם מרחב אינסופי של חוסר צדק מתמשך ומשווע, אבל ללא ספק, רגעי החסד שבהם; בין האדם לסביבתו ובין האדם לזולתו, אלו המשייטים ומבצבצים מתוכם כמו איים קטנים, ירוקים ואבודים, עולים ביופיים על כל מה שניתן להמציא בדמיונו הפרוע ביותר של אדם והופכים את האוקיינוס האכזר הזה של הקיום למשהו שניתן ונסבל לחצותו, אם בריצה ואם בזחילה, אף על פי כן ולמרות הכל.