רוקדת עם מילים

בזמן שאתם עדיין מתלבטים אם לקרוא לצאצאים שלכם בשמות חינניים וקלילים לנשיאה כמו: לי-נוי, לי-חן, עדן, תום ודניאל, האמריקאים כבר קפצו מדרגה לכנות את ילדיהם החסונים בשמות של מכוניות, של חברות היי-טק ומזון מפורסמות ושל בתי מעצבים מובילים.

כשהייתי בת חמש ואמא שלי הייתה בהריון עם אחי, ביקשתי ממנה שאם זה יהיה בן, שיקראו לו ג'וֹבּוֹ ואם בת, אז צָ'מְבִּינה. בנוסף לכך שצחקו לי בפנים ואמרו לי שאלו שמות של כלבים, דבק בי השם צ'מבינה למשך שנים רבות. לא שהרגשתי שיש בזה משהו רע, הרי אהבתי את השם וחשבתי שהוא מופלא. דמיינו לעצמכם, למשל, צ'מבינה גולדברג, או ג'ובו אמסלם. האם אין אלו שמות של אנשים אשר הגורל יועיד אותם לגדולות ולנצורות? חוץ מזה, לכלבות המתחלפות שלי באותה התקופה, היו בכלל שמות מאוד אנושיים, כגון: לינדה, סוזי ושרה, מה שגרר הרמת גבות לא מעטה והכריח אותי להפגין  קורטוב של קונפורמיזם בבחירת שמה של הכלבה הבאה, הלא היא צ'יקיטה, שכן בחברה בה התפתחתי הוכרזה בפירוש המגמה לתת לכלבים שמות עם תחיליות בעלות צ'ופצ'יק למעלה.

יש אנשים שאוהבים את השם שקיבלו מהוריהם ולא יכולים לדמיין את עצמם נקראים אחרת, ישנם כאלו שמקללים את יוצריהם על הקופירייטינג הכושל ויש את אלו שאדישים לעניין לחלוטין. אני שייכת לסוג הראשון. אני חושבת שלאמא שלי מגיע דוז-פואה על הבחירה הנבונה. להבדיל מאיך שחשתי אני בנוגע לשמי, במשך שנים הבת שלי כעסה עלי מאוד על השם שנתתי לה ולא הרשתה לי להשתמש בו, אלא רק בקיצור שלו. מיותר להבהיר שזה מאוד הפתיע והעציב אותי, גם כי כאב לי עליה וגם מאחר שלא הבנתי איך ייתכן שאני תמיד הייתי כל כך גאה ומלאת התפעלות, בעיקר בילדות, מהשם הייחודי שלי, בשעה שהיא רק רצתה שם שיש לעוד הרבה אחרים.

בשנתיים האחרונות, משעה שפחת בה הצורך הילדותי הטבעי להיות חלק מהעדר ומהזרם המרכזי, היא כבר מציגה את עצמה בשמה המלא ואפילו גאה בו לפרקים, מה גם שיצא לה לפגוש עוד כאלו שנושאים בגאון את אותו השם. מאחר ששוב אין היא נוהגת לשאול אותי בצעקות מה זה עלה על דעתי כשבחרתי לה את שמה, יותר אני לא צריכה להתריס בפניה: תגידי תודה שלא קראתי לך נטאשה, שהוא השם החביב עלי ביותר עוד מהימים ההם ועד לעצם רגע זה ממש (תודו שזו אבולוצייה נאה מאז עידן צ'מבינה). באותה המידה, סוף סוף כבר הפסקתי להתבצר מולה בפינה, כשאני מתנצלת ומצטדקת בפניה על כך שהייתי מאוד צעירה בזמן שילדתי אותה ולכן לא חשבתי על כל ההשלכות שבאות עם נשיאתו של שם נדיר ומיוחד כמו זה שהענקתי לה.

פעם עלתה בי המחשבה שאולי הורים צריכים לתת לילדיהם שם משני וזמני,

שייצג אותם, נניח, עד גיל 13, כאשר אז הם יבחרו לעצמם את השם הקבוע וההולם לטבעם ולטעמם,

איתו הם יתהלכו להם בעולם, עד יום מותם או עד שיסור חינו בעיניהם.