בואי, מה את יושבת לך שם בחושך ומחמיצה פנים? תדברי, תשפכי, תביעי את עצמך, תספרי לי מה את רוצה, תעמדי במעגל של האור, תשתפי מעט פעולה.
מה אני רוצה, אתה שואל? אולי תחדל להטריח אותי ולהציק לי. אין לך עבודה לעשות במקום אחר? האם שבעו כבר הרעבים ברואנדה והנשים האפגאניות יכולות להישיר מבט אל הגברים? האם חדלו לאנוס ולהכות ילדים רכים במסווה של טיפול מסור ותחליפי אהבה צמחיים נטולי ויטמין החמלה? תעזוב אותי. לא רוצה אור. רוצה חושך. לא רוצה עומדת, רוצה מכורבלת בתנוחה העוברית. כואב לי, אתה מבין? אני מרגישה כאילו נמלים אדומות מהאמזונס מכרסמות אותי מבפנים. אתה יכול לעשות שיפסיק לכאוב, מבלי להקהות את החושים וללא התמכרויות? אם אתה יכול, אז תעשה. אם לא, אני מבקשת שלא תבזבז את זמני, יש לי משלוח טרי של שני טון רחמים עצמיים בארגזים, שצריך לפרק, למיין ולסדר במרתפים.
בסדר, בסדר, תפסיקי לכעוס. בסך הכל התעניינתי, כדי להבין מה את רוצה, אולי במקרה יש לי ואני יכול להעניק. דעי לך, להשכלתך הכללית, כאב הוא כמו מים, או כמו נפש האדם, חוסמים אותו במקום אחד והוא מחלחל ופורץ דרך חרכים ומתוכם של בקעים נסתרים. קוראים לזה תופעות לוואי, או חוקי הגעש היחסיים.
נו בחייך, אבל את זה אני כבר יודעת. לא צריכה אותך בשביל לספר לי על זרימתו הנחושה של המרבץ הכי עשיר בפלנטה שלך. ולמה אתה שואל מה אני רוצה? חשבתי שיש לך יכולות לראות מבעד לדברים. דמיינתי שאתה מין קלארק קנט שכזה, אולם יותר ויותר אתה מצטייר לי ככריסטופר ריב לעניים. אני רוצה את הכל, כמו כולם. את הכל עם המרב של המיטב שיהיה כבר כלול שם בפנים, בתוספת של בונוסים, תמלוגים, בטחונות, נקודות וכוכבים. ואני גם רוצה שתחזיר את הנמלים המכרסמות לאמאזונס, שם מקומן הטבעי. הן הורגות אותי בעודי בחיים.
אני מבין. את רוצה את הדיל המיוחד, אין בעיה. למזלך טרם אזל לי המוצר מן המלאי. יש לו ביקוש גדול אצלכם, לכן אנחנו מייצרים אותו בכמויות אדירות, מה שלשמחתך הוודאית מוזיל את המחיר לאין שיעור. רק תחתמי פה, פה ופה וכאן - בראשי תיבות ותאמרי לי, כיצד את מעוניינת לשלם בעבור האושר שתרכשי; במזומן, בצ'ק דחוי, באשראי חד פעמי, בקרדיט עם תשלומים נושאי ריבית, בעבדות פרך נצחית לאדונים, או בעשרים אונקיות של מצפון גולמי, המשלוח עלינו ויש אחריות למשך אי אלו רגעים מקריים.
סליחה? מה? אני לא ידעתי. אני לא הבנתי. מה זאת אומרת לשלם? חשבתי שאתה מושיט לי יד. חשבתי שמקבלים אצלך את מה שרוצים, ואני רוצה, ממש רוצה, כמהה באופן שאיננו משתמע לשתי פנים.
אין בעיה, את רוצה? תקבלי. רק קודם תגידי איך את מתכוונת לשלם.
לא רוצה לשלם.
מצטער, אין דבר כזה. אף פעם לא היה דבר כזה ולא סביר שגם יהיה. אומנם הלקוח תמיד צודק, אבל לשלם מוכרחים. ראי נא את מעשי שיפים הם ומשובחים ואת כל מה שבראתי, בשבילך ובשביל האחרים בראתי, אבל דברים מתקלקלים כל הזמן וצריך מקורות מימון בשביל האחזקה והתיקונים והזמן שלי יקר ואני גם צריך לדאוג לעתיד. עוד מעט כבר אהיה בעצמי זקן, כואב, עייף וחלוש איברים ומי ידאג לי אז? בטח שלא את.
טוב, אז לא צריך, חתיכת חזיר חומרני.
האם לא נשבעת לעובדי ולשמרי? האם לא בבת עיניך אנוכי?
מממ... ממש לא. אני בהחלט מתנצל. חורה לי להיות מי אשר נושא אלייך את הבשורה המרירה, אבל השוק מתנהל אחרת לגמרי ומשולה את בעיני לגרגר של חול. חשובה בשביל עצמך את, אולי, אבל עבורי את רק חלק מהמון רב וגדול. ואני, אינני נשבע אף פעם, זה לא חלק מהתפקיד ומדרישות המקצוע שלי.
ניחא בסדר, מה שתגיד. אני חוזרת לפינה שלי בחושך, להחמיץ פנים בתנוחה העוברית.
תעזוב אותי בשקט, לך תמכור את המוצרים שלך אצל מישהו שמעוניין ואל תחזור לפה בבקשה. נודניק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
