רוקדת עם מילים

התרבות שלנו חוזרת ומשננת באוזנינו שהמין האנושי מורכב מישויות בעלות זכות בחירה.

למעשה, אם יש אמת בפרסום, תכונה זו אף אמורה להיות המהות שמבדילה אותנו משאר הזנים החיים על פני האדמה. "אבל אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה - ויישאר אגדה." כתב תיאודור הרצל באחרית הדבר של ספרו "אלטנוילנד" (ארץ ישנה חדשה).

ובמקום שונה ובזמן אחר - בתפילת השלווה, שמקורה בכנסיות האנגליות במאה ה-14 ואחריתה בפורמט שאומץ בחמימות ע"י אגודות הגמילה האנונימיות השונות, נאמר: "אלוהים, הענק לי את השלווה  לקבל את הדברים, אותם אינני יכול לשנות, את האומץ לשנות מה שביכולתי ואת החוכמה להבחין בין שניהם" (ריינהולד נייבור) ואילו רבי עקיבא, במסכת אבות, היגג כי "הכל צפוי והרשות נתונה". כל זה נשמע באמת טוב ויפה ואף ערב לעין ולאוזן, ממש כמו משהו ששווה לקום בשבילו בבוקר מהמיטה.

בימים האחרונים אני מתחבטת לרוב בשאלה מהי מידת הבחירה שיש לו לאדם בחייו. אני יודעת שבעתות של עוצמה פנימית ושל חדות התודעה, כמו גם בזמן שאוחזים אנו בבריאות ובחוסן פיזי מניח את הדעת, אנו נוטים להביט אל הקיום כעל מעין משוואת מטריקס מפוענחת, בה נקל לנו לראות בבירור את כל הצמתים, עם כל ההקשרים שנובעים מהבחירות שלנו, היכן שהכל מסודר בהגיון, כמו אבני לגו שיוצרות מבנה מושלם, או כמו איך שהיינו רוצים להאמין שכך עובד העולם האמיתי, בו יש לנו שליטה על סיבה מול תוצאה, על היצע מול ביקוש, על דחייה מול משיכה, על מחיר מול תשואה ועל הטוב מול הרע. אומנם פה ושם אנו מכירים בקיומו של גורם  X כזה או אחר, הגורר מעט כאוס בעקבותיו כמו כוכב שביט על שובליו, אולם לנצח נאמין כי הנ"ל ייעלם במהרה וזנבו יתפוגג לחלקיקים בחלל, מעצם הפעלתה מחדש של מערכת הבקרה שלנו, זו שקיומה מנוהל ע"י כוח הרצון והבחירה בהם אנחנו מצוידים. ואני תוהה, האומנם כך הוא הדבר?

בשיחה שניהלתי אתמול עם ידיד קרוב ללבי, נשאלתי על ידו מדוע אני בוחרת, בזמנים שבהם קורים לי דברים קשים, להפנות את כל הכאב, התיעוב והכעס שלי כלפי עצמי, במקום (נגיד) לשנוא את מי שמרע לי וכיצד בחירה זו משרתת את המטרה שלי לשפר את איכות חיי. עניתי לו שאני מאמינה שזהו מנגנון פנימי אצלי, שהתרגום שלו למאוויים פשוטים הוא השאיפה להשגת שליטה. כי הרי אם אני אשמה, או אחראית לכל מה שרע בחיי, הווה אומר, עם כל השליליות שבסיטואציה, כי עדיין אני מתחממת לאורה של האמונה, שבכוחי ובמותניי נצורה גם היכולת לשנות את המצב לכזה שייטיב עמי בעתיד. שיחה זו העלתה במוחי את ההרהור על ההבדל והדמיון שמונחים ביני לבין אדם הבוחר להפנות את כעסו כלפי הזולת, במצב מקביל. המסקנה שהגעתי אליה היא שהשוני הוא אך ורק בתצורה של הביטוי ולא במהות. לכאורה הפכים מוחלטים, כאשר האחד בוחר להיות קורבן והשני מגלם את התוקף, אולם שני האקטים נובעים מתוך שאיפה זהה לקבלת אשליה של שליטה ושל ניהול החיים. דרכו של הקורבן ודרכו של התוקף הן בסה"כ שתי מגמות שתכליתן הישרדות, על יתרונותיהן וחסרונותיהן. האם הטיגריס מעדיף להיות צייד נמרץ וצמא דם, לעומת האנטילופה, שבוחרת לפתח כישורי הסוואה ובריחה, במקום לצמח ניבים וטלפיים?

מחשבה זו הובילה אותי לחשוד כי התכנות להאמין בקיומה של שליטה אקטיבית, אף על פי כן ולמרות ההכנעה אל מול צו הגורל (הכל צפוי), משולים לבאג הישרדותי אשר שתול בכל אחד מאיתנו כטריגר שמכוון להגיב למצבים חיצוניים כאלו או אחרים, בכפוף לחוקים קבועים מראש, על מנת לאלץ אותנו לבחור בחיים. (כן המלט, יקירי, אני שומעת אותך מגעגע ברקע). הו התקווה, בת שנות אלפיים ואפילו יותר. התקווה אשר חוברת לאפקט האשליה, בשביל להוות מנגנון הישרדותי משודרג ומתוחכם, עם גאג'טים לרוב ומאיצים גרפיים רבי ערוצים ואולי אפילו סאונד בלאסטר לרפואה, ממש פאר היצירה לעומת האטארי עתיק היומין שאליו ניתן להמשיל את שאר בעלי החיים, אבל האם באמת קיימת בחירה חופשית?

יש שאני מאמינה כי אשליית הבחירה בה אנו אוחזים, נובעת אך ורק מחוסר המודעות שלנו לנתונים ביוכימיים מסוימים ואופן התרכבותם עם ההוויה החווייתית המצטברת של כל אדם, אשר הם אלו שמכתיבים את אופי ההחלטות והתגובות שינהלו את בחירותינו בעולם. פויה! אני דטרמיניסטית של ההווייה? קשה להאמין, אבל אני באמת שואלת את עצמי, האם הרשות נתונה, ואם כן, הייתכן שהנה מוגבלת, למעשה, לנסיבות מדידות ומוחשיות שנסתרות מעינינו?

או: האם בשביל לבחור אחרת ממה שאני בוחרת, אני אמורה בעצם להיות אדם אחר מעצמי?

אם כן, אז אבוי, איפה לעזאזל טמונה כאן הבחירה?

היכולה אני להיות מישהי אחרת מלבד אני?

אתמול בערב, בשעה שחשבתי על כל הדברים האלו, שכבתי על המיטה ליד הבת שלי, שקראה לה בנחת מאמר בעיתון. שאלתי אותה : "תגידי, מה את חושבת, כשאנשים הם אומללים, חלשים, רדופים, חולים, או מוכים, האם הם באמת בוחרים להיות כאלו?" והיא ענתה לי בפסקנות, מבלי להרים את עיניה מהעיתון: "כן! בן אדם בוחר איך להרגיש כלפי דברים שקורים לו. אם הוא אומלל, הוא יכול לשמח את עצמו. אם הוא מוכה, הוא יכול ללכת משם או להרביץ בחזרה ואם הוא חולה, אז שילך לרופא!" מיד הקשיתי עליה ושאלתי: "אבל נראה לך שמישהו יבחר מרצונו להיות אומלל או חלש, ואיך בכל זאת העולם מלא ביגון ובחוסר אונים, זה נשמע לך הגיוני?"

"כן" היא ענתה לי, "אלו הן בחירות מתוך חוסר מודעות לאפשרויות".

"יופי, באמת" אמרתי לה "אז אם ככה, האם מישהו באמת בוחר לחיות בחוסר מודעות על פני ההתנהלות מתוך מודעות?"

ומיד הוספתי כשנימת ניצחון קלה מתגנבת לדבריי: "בבקשה! הנה לך התמצית של חוסר הברירה הטבעית הקיומית: אנשים לא יכולים לבחור את רמת המודעות שלהם ולפיכך את מי שהם. ואם הם לא יכולים לבחור, אז אין חופש בחירה. זהו, איי רסט מיי קייס"

היא הרימה אלי מבט, פלבלה את שתי עיניה לכיוון התקרה בחוסר סבלנות ואמרה:

"בחיי, אמא, את כמו פטיש אוויר, אולי תשתקי כבר, אני מנסה לקרוא כאן משהו."

אז חייכתי אליה וסתמתי את הפה, וכי הייתה לי ברירה?

תודה מיוחדת מעומק הלב ל- Mr. Wind Marine שהעניק לי מנוי פרו

ודברים נוספים אחרים שהנם בעלי ערך רב.