רוקדת עם מילים

ויש את הימים האלו שבבוקר אנוכי אשה מן הישוב,

דוברת שפה גבוהה גבוהה, במשא ומתן על שלמונים רבי ערך עם אלפיון עליון כזה או אחר, או עם נציגי ה-ק.ג.ב, לבושה בבגדים שאינם שלי – תחפושת הלאווין מהודרת.

אני כריסטיאנה פ. במילואים, מדגמנת דקדאנס בורגני. פינוקיו מבית היוצר הכלל עולמי, חוטים בלתי נראים מכתיבים את מהלכי, שיערי אסוף אל על, קעקועי חבויים להם לבטח, מנהלים דיאלוג עם עצמם ועם הצלקות המתגוררות בשכנות אליהם. ולעת ערב, אני יושבת לבד מול מסך מרצד, מדלגת בינות לפורומים של נצרכי תמיכה כאלו או אחרים ואתרים של זכויות אדם, או מעיינת במניפסטים עתיקים של הקומוניזם הליברטארי ושל אסכולת פרנקפורט, שנכתבו בדם.

"בדם", אני אומרת לכם, בקול זעקה פנימית רמה, בשעה שאני מגבירה את הווליום, לזוועתם של השכנים, מאזינה ל-

System of a down

 Rage against the machine

 Public enemy

ואחרים, כשראשי מתנדנד מעלה מטה בתזזית, ידי מונפת לתקרה, מחווה את סימנו של הכלב התחתון הבלתי נכנע, זוכרת איך זה לבעוט בתחת של העולם ובעיקר בזה של עצמי.

יש מי שזוכר לי את הכל והמישהו הזה הוא לבטח אני.

פצע. פצע מהלך על שתיים. פעור לרווחה, מכוסה בקרום העמדת הפנים של הנורמאליות, אשר תביא אוכל על שולחני, במקום קליפות תפוחי האדמה הבאושים מהזבל של השואה.

ואני אומרת לכם, אלוביץ, אריסון, מוזס, רקנאטי, דנקנר, שטראוס, נמרודי וורטהיימר וכל לוחכי התחתים הללו שמניחים מעיליהם על השלוליות שעליהן אתם עומדים לדרוך:

Fuck you I won't do what you told me

Fuck you I won't do what you told me

Fuck you I won't do what you told me

Fuck you I won't do what you told me

Fuck you I'm gonna do exactly what you told me

ולעזאזל עם כל השאר. רק תאכילו אותי, יא זונות, אתם שומעים?