רוקדת עם מילים

בערוץ 10 משודרת תכנית בשם: "תראו מי מדבר", שמבוססת על פורמט מרתק בו המראיינים הם אומנם לא מקצועיים, אך מוכרים בהחלט לציבור, ממש כמו המרואיין שאיתו הם בחרו לכונן דיאלוג.

זכיתי לראות את התוכנית רק פעם אחת (צופית גרנט וכוכי מרדכי), אבל נתקלתי על גבי לוח השידורים בשמות של הזיווגים המעניינים שהרכיבו שם, ודמיינתי מה היה קורה לו היו מפגישים לשיחה כל מיני דמויות היסטוריות ממקומות ומתקופות שונות, כמו למשל הדמויות הבאות:

נחישות, פוזן - 1943

"אני רוצה, בגילוי לב מלא, להעלות בפניכם פרק קשה מאד. בינינו נשוחח על כך הפעם באופן גלוי ביותר, ולמרות זאת לעולם לא נדבר על כך בפומבי. כשם שלא היססנו למלא את חובתנו, להעמיד לקיר ולירות בחברים שמעדו, כך גם נמנענו מלדבר על כך אז, וכך נעשה בעתיד. זה היה, תודה לאל, ביטוי לטאקט הטבוע בנו והמובן מאליו, שאנחנו לא שוחחנו על כך בינינו, ואף פעם גם לא דיברנו על כך. זה הרעיד כל אחד, ועם זאת, היה לכל אחד מאתנו ברור, כי הוא יעשה זאת שוב בפעם הבאה, כאשר יצווה וכאשר הדבר יהיה הכרחי.       

 אני מתכוון עתה לפינוי היהודים, להשמדת העם היהודי. זה שייך לאותם הדברים שאומרים אותם בקלות. "העם היהודי יושמד" אומר כל חבר מפלגה "ברור הוא, כתוב במצע שלנו, סילוק היהודים, השמדה, וזאת אנו עושים". ואז באים הם כולם, שמונים מיליוני הגרמנים "הישרים", ולכל אחד מהם היהודי ההגון שלו. הרי מובן מאליו, האחרים הנם חזירים, אבל אותו האחד שלו, הוא יהודי מצוין. מכל אלה המדברים כך, איש לא ראה במו עיניו ולא עמד בכך. רובכם יודעים מהי המשמעות, כאשר 100 גוויות מוטלות ביחד, כאשר מוטלות 500 או 1,000. להחזיק מעמד בכך, ועם זאת, פרט ליוצאים מן הכלל שבחולשה אנושית – להיוותר הגונים, זהו הדבר שיחשל אותנו. זהו דף מפואר בהיסטוריה שלנו, שמעולם לא נרשם ולא יירשם. אנחנו יודעים באיזו מידה היינו מקשים על עצמנו, אילו עוד היום, בזמן ההפצצות, המעמסה והמצוקה של המלחמה, היו לנו עדיין בכל עיר יהודים בתור מחבלים בסתר, תעמלנים ומסיתים. היינו מגיעים עתה, כנראה, לשלב שבו היהודים שכנו עדיין בגוף האומה הגרמנית יש לנו הזכות המוסרית וכן החובה כלפי עמנו לחסל את העם שרצה לחסל אותנו. אולם, אין לנו הזכות להעשיר את עצמנו ולו בפרווה אחת, בשעון אחד, במארק אחד, בסיגריה אחת. כיוון שאנחנו משמידים חידק, אין אנחנו רוצים בסוף לחלות מחידק זה ולמות. אני לעולם לא אשלים עם כך, שכאן יתהווה או יתייצב ולו גם מקום זעיר של ריקבון. בו במקום שהוא ייווצר נבער אותו במשותף. אולם, בסך הכל, אנו רשאים לומר, שמתוך אהבה לעמנו מילאנו את התפקיד הקשה הזה ולא נגרם שום נזק בכך לפנימיותנו, לנפשנו ולאופינו"

(היינריך הימלר בנאום לפני קצינים בכירים של ה- SS )

חמלה, אמסטרדם - 1998

"מדוע מהססים אנשים כה רבים לעזור לזולתם?

רוב הילדים שומעים מקטנותם מפי הוריהם: אם תהיה ילד טוב ותתנהג כמו שצריך, יהיו לך חיים טובים. המסקנה ההפוכה תהיה, אם כן, שאם אדם נקלע לקשיים, ברור, ברור כשמש, שלא נהג כהלכה, ברור ששגה שגיאה חמורה , כך בפשטות, כל אחד זוכה בחיים שהוא ראוי להם. באותה פשטות יקל לנו אז להכריע שלא להסתכן למען אדם כזה ולשמור ממנו מרחק.

חיי לימדו אותי אחרת. עזרתי משום שאני יודעת באיזו קלות אנשים נקלעים למצוקה מבלי שעשו בהכרח דבר שגוי."

(מיפ חייס, שסייעה למשפחת פראנק להסתתר ואף שמרה על היומנים המפורסמים של אנה פראנק עד שובו של האב)

או הדמויות הבאות:

יגון, וורונה - 1584

"אהבתי, אשתי שלי,

המוות שדבש ינק לו מנשמת אפך,

קצרה ידו מגעת ביופייך.

עוד לא נוצחת.

עדיין נס היופי כארגמן מבליח על שפתייך

ודגל אפרורי שם לא פרש, המוות.

למה, ג'ולייט, מחמל לבי, את כה יפה עדיין?

הייתכן כי מוות חדל גוף קשר לך אהבה

וכי מפלצת צנומה ונתעבה זו תנצרך,

למען תעגוב עלייך פה בחושך?

הו, פחד זה אליך מצמידני

ומארמון צללים זה לא אמוש עוד.

כן, פה נשאר אני עם שפחותייך, בנות הרימה והתולע.

פה אקים נווה מנוחות לי עדי עד,

ומבשרי, שבע נפתולי החיים, אסיר פגעי גורל מתעתע. 

עיני שלי, שאו מבט אחרון!

זרועות שלי, חיבוק אחרון חבקנה!

שפתי שלי, אתן דלתי הנפש,

חיתמו נא בנשיקה של תום וטוהר

על שטר ממכר נצחי למר המוות.

בוא רב חובל זועף, בוא צר העין,

נפץ, מלח נואש, את סירתך הסחרחרה אל דכי גל בסלע!

אהבתי שלי, זו לחייך"

(רומיאו מונטגיו ליד גופת אהובתו)

ייאוש, ברייטון - 1941

"יקר מכל, אני בטוחה שאני משתגעת שוב. אני מרגישה שלא נוכל לעבור שוב תקופה נוראה שכזו כמו בפעמים הקודמות. והפעם לא אחלים עוד. אני מתחילה לשמוע קולות ואינני מסוגלת להתרכז. על כן אני עושה מה שנראה לי המעשה הטוב ביותר. נתת לי את האושר הרב ביותר שבאפשר. מכל בחינה שהיא, היית לי כל שיכול אדם להיות. אינני חושבת שיכלו שניים להיות מאושרים ממנו אנו, עד שבאה המחלה האיומה הזאת. אינני יכולה להילחם עוד. אני יודעת שאני ממררת את חייך, שבלעדי תוכל לעבוד, ואני יודעת שכך תעשה. אתה מבין, אפילו אינני מסוגלת לכתוב כל זאת כהוגן. אינני יכולה לקרוא. מה שאני מבקשת לומר הוא זה, שאני חייבת לך את כל האושר שידעתי בחיי. נהגת בי בסבלנות גמורה ובטוב לב גדול. אני רוצה לומר זאת – כולם יודעים זאת. אם היה מי שהיה יכול להציל אותי, אתה הוא. הכל נסתלק מתוכי, מלבד הוודאות בטובך. אינני יכולה להמשיך ולקלקל את חייך. אינני חושבת כי יכלו שניים להיות מאושרים יותר משהיינו אנו."

(וירג'יניה וולף במכתבה האחרון לבן זוגה - ליאונרד וולף)

ולבסוף, השניים הללו:

כעס, בית המשפט המחוזי במנהטן, ניו יורק - 1998

"אתם מדברים כל הזמן על ענישה קולקטיבית ועל הריגת חפים מפשע. אתם הייתם הראשונים שהרגו אנשים חפים ואתם הייתם הראשונים שהכניסו סוג זה של טרור להיסטוריה של המין האנושי כאשר הטלתם פצצה אטומית שהרגה עשרות אלפי נשים וילדים ביפן וכאשר הרגתם יותר ממאה אלף בני אדם, רובם אזרחים, בטוקיו בפצצות תבערה. שרפתם אותם למוות. והרגתם אזרחים בוויאטנם בכימיקלים כמו קוטל העשבים הרעיל אייג'נט אורנג'. הרגתם אזרחים ובני אדם חפים מפשע, לא חיילים, בכל אחת מהמלחמות שניהלתם.

בסיכומים ובנאום הפתיחה של הממשל נאמר כי הייתי טרוריסט. כן, אני טרוריסט ואני גאה בכך. ואני תומך בטרור כל זמן שהוא מופנה נגדכם, מפני שאתם יותר מטרוריסטים. אתם המצאתם את הטרור ומשתמשים בו בכל יום. אתם קצבים, שקרנים וצבועים."

(רמזי יוסוף, האיש שביצע את הפיגוע הראשון בבנייני התאומים בפברואר 1993)

סלחנות, וושינגטון DC - 1963

"יש לי חלום שיום אחד הארץ הזאת תצמח לחיות את המהות האמיתית של אמונתה כי אנו אוחזים באמת המדברת בעד עצמה, שכל בני האדם נולדו שווים. יש לי חלום שיום אחד, על הגבעות האדומות של ג'ורג'יה, צאצאיהם של עבדים לשעבר וצאצאיהם של אדוני עבדים לשעבר, יוכלו לשבת יחדיו לשולחן אחוות האחים. יש לי חלום שיום אחד, אפילו מדינת מיסיסיפי, מדינה מדברית צחיחה מחומם היוקד של אי הצדק והדיכוי, תהפוך לנווה מדבר של חירות ושל צדק.

יש לי חלום שארבעת ילדי, יחיו יום אחד בתוככי אומה אשר בה הם לא ישפטו על סמך צבע עורם, אלא על סמך מהות אופיים."

(מרטין לותר קינג - נאום באנדרטת לינקולן)

מעניין מה הם היו אומרים זה לזה.